ב6 ביולי 2009 הופעתי בז'נבה ל 48 שעות יחד עם ד"ר מירל סידר שנפצעה מירי קאסם במרפאתה במהלך עופרת יצוקה. הגעתי עם מצגת אחת גדולה וארוכה ובה פירטתי במדויק את הסבל הנורא שעברו אזרחי אשקלון שלכל ירי הטילים שנורו ונפלו על אשקלון הרבה לפני עופרת יצוקה ובמהלכה.
כשקיבלתי את הזימון להעיד הבנתי כבר אז שמדינת ישראל מתעלמת ומזלזלת בהרכב הוועדה, שמינה האו"ם לחקור את מהלכי עופרת יצוקה. הציעו לי בכלל לא לשתף פעולה. לא היה צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהפקרת זירה כזו של הסברה היא טעות גדולה ואת זה ידעתי כמי שחווה את כל אירועי עופרת יצוקה כראש עיר.
למען האמת, לא חשתי בעוינות מצידו של השופט גולדסטון, במהלך העדות. הוא שאל שאלות עובדתיות התעניין ורשם כל הזמן. היה ממש נחמד. אחר כך נפגשתי עם ראשי הקהילה היהודית שהיו המומים מזה שהמדינה בכלל לא מעורבת במסע ההגנה על צהל ועל האזרחים. חשתי עד הגנה יחיד על מדינה שלמה.
המדינה, לצערי, לא הבינה וגם אני לא הבנתי, למה ומדוע המדינה לא שולחת נציגים ולמה לא מציידים אותי בחומרים ובראיות כדי להזים את טענות החמאס ולשכנע את השופטים כי צה"ל נהג באחריות והחמאס הוא זה שפגע באוכלוסייה אזרחית חפה מפשע. ד"ר סידר הייתה העדות היחידה החיה שראו ושמעו השופטים.
את הנזק שגרם השופט עם פרסום הדוח השקרי בוודאי לא ניתן להשיב. אנחנו באשקלון ובדרום בכלל חשים היטב את הנזק המצטבר של אותו דוח שאיפשר לחמאס להמשיך לחשוב שאוכלוסיית הדרום האזרחית הן מטרות לגיטימיות וזה מעבר לנזק ההסברתי.
כפי שמורה לנו המוסרת היהודית - לחוזרים בתשובה יש מקום לסליחה. אני סבור שמצפונו של האיש שנולד יהודי מייסר אותו ואפשר להודות לו על כך ששינה דעתו 180 מעלות. המסקנה מכל הסיפור הזה היא אחת: ללמוד לא לאבד שום הזדמנות של הסברה בזירות כאלה. מהפיכות גדולות נגרמות מטוויטר ופייסבוק, משטרים נופלים ומתחליפים באמצעות הניו מדיה. לישראל, אני מאמין יש גם יכולות כאלו, וכדאי לממש אותן בשעת הצורך.
הכותב הוא מר בני וקנין, ראש עיריית אשקלון
