מתברר שחלק לא מבוטל של הרוגים ופצועים בתאונות דרכים משוייך דווקא לאזרחים החוצים כבישים במעבר חצייה. דבר חשוב שצריך לתת עליו את הדעת הוא זכות הקדימה להולך רגל במעבר חצייה. זה אמנם נכון, אבל על האזרח, הולך הרגל, לדעת שזכות קדימה מקבלים ולא לוקחים.
מאז קום המדינה (ואפילו קודם לכן) ועד היום עברנו מלחמות רבות. תמיד אמרו שכשיוולדו לי ילדים יהיה שלום, והנה נולדו ילדים ונכדים וכבר נינים ואין שלום. מה המסקנה? הדרך שנוסתה מאז קום המדינה ועד היום לא הצליחה.
"התנועה שאנו מקימים היום תשרת את עם ישראל שנים רבות." במילים אלו פתח ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון את מסיבת העיתונאים שבמהלכה הכריז על פרישתו מהליכוד ועל הקמתה של תנועה פוליטית חדשה בישראל – מפלגת קדימה. שרון, שנפל למשכב רק חמישה שבועות לאחר אותה מסיבת עיתונאים היסטורית ודאי לא תיאר עצמו שהמפלגה אותה הקים תקבל בשלב כלשהו שלושה מנדטים בסקרים, כפסע מאחוז החסימה
גוש שלום לקראת יום ירושלים: "לבטל את השקר – זהו חג למתנחלים ולגזענים, בו הם מקבלים רשיון להתנכל לתושבים הפלסטינים"
לא די לחוקק חוקים. צריך גם לדעת לאכוף אותם, בנחישות וללא מורא. החוקים כשלעצמם אינם מגינים עלינו. ספר החוקים לא עזר לנער שנרצח בדקירות סכין על ידי שיכור. ספר החוקים גם לא עזר לנערות שנדרסו על ידי שיכור. ספר החוקים לא יכול היה למנוע את האסונות הכבדים למשפחות שאיבדו את יקיריהן, בגלל שיכורים
אחוז נפגעי הנפש בישראל דומה לזה שבמדינות המערב, אולם החלק היחסי בעוגת התקציב עבור אותה אוכלוסיה נמוך בהרבה – בדיוק חצי. ממשלת ישראל חוקקה בשנת 2000 את חוק "שיקום נכי הנפש בקהילה". מדובר בחוק מצויין הומאני ומתקדם אך בישראל כמו בישראל לשון החוק היא אחת ויישומו אחר לגמרי. על פי החוק יש " לשקם ולשלב את נכי הנפש בקהילה כדי לאפשר להם להשיג דרגה מרבית אפשרית של עצמאות תפקודית ואיכות חיים, תוך שמירה על כבודם ברוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו". כך לשון החוק. בפועל העדר תשומת הלב לאוכלוסיה זו שהיא פגועה וחלשה, הותירה אותה פצועה בשדה הקרב שלא לאמר נטושה
האוכלוסיה החלשה מתעוררת. היא עדיין חלשה, היא עדיין מוחלשת, אבל היא לא מוכנה יותר לשתוק. בימים אלו מופץ מכתב ברשת: נשים וגברים פונים לביבי ומופז ודורשים למנות שרת רווחה לא על פי שיקולים קואליציוניים, ולא על פי שיקולים של שמור לי ואשמור לך, אלא, לשם שינוי, מסיבות עניניות: מי יודע לעשות את העבודה? מי מוכן להטות אוזן? המכתב לא מסתפק בדרישה הזו, אלא הוא גם מציין את שמה של שרת הרווחה הבאה: אישה שעוד טרם מינוייה לכנסת הייתה כר הדמעות של האוכלוסיה החלשה, של האזרחים הפשוטים, לא של העמותות המדושנות, ולא של הלוביסטים בשכר ולא בשכר - חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' (קדימה)
