במאמר מיוחד למדור חדשות איכות הסביבה ב- thepulse מגיבה שרון דולב, מנכ"לית ארגון הסביבה הבינלאומי גרינפיס, על תוכנית הוועדה לאנרגיה אטומית וחברת החשמל להקים בישראל תחנת כוח אטומית. דולב מציעה להפנות את משאבי המדינה לשימוש באנרגיה סולארית, במקום להקים תחנת כוח גרעינית "מיותרת ומסוכנת", כדבריה.
התעשייה הגרעינית מנסה לנצל את המשבר האקלימי על ידי שיווק אגרסיבי של הגרעין כדרך מעוטת פחמן להפקת חשמל. טענות התעשייה הגרעינית על כך שהאנרגיה הגרעינית היא בטוחה וזולה ומסוגלת לענות על צרכי האנרגיה העולמיים לא יכולות להיות רחוקות יותר מהאמת. בכל מקרה, גם אם הייתה אמת בטענות התעשייה הגרעינית ומקדמיה, כור גרעיני בישראל הוא מיותר ומסוכן. למעשה, אנרגיה גרעינית היא אנרגיה מסוכנת, מזהמת ויקרה וההשקעה בה היא אבן נגף בפני מציאת פתרונות אחרים להתחממות הגלובאלית.
בפרוטוקול קיוטו, ההסכם שקדם לועידת קופנהגן ולמעשה ההסכם האחרון שנחתם, סירבו המדינות החותמות להתייחס לאנרגיה גרעינית כאל פיתרון בטענה שאנרגיה זו אינה זולה ואינה בטוחה. תהליכי כריית האורניום, הדלק של הכורים הגרעיניים, עיבודו ושינועו כולם תהליכים מזהמים ועשירים בפליטות CO2. אבל זהו לא הזיהום היחידי או המסוכן. כאשר מוטת האורניום מוכנים לכור ומתחיל התהליך, נוצרת פסולת רדיו אקטיבית שאורך מחצית חייה מגיע אף לעשרות מאות של שנים. אחד מהתוצרים הוא פלוטוניום שאורך מחצית החיים שלו עולה על מאתיים אלף שנים, כמות מזערית ממנו היא קטלנית ובנוסף הוא משמש לייצור פצצות גרעין.
למרות שנים של הפעלת כורים בעולם, עדיין אין פיתרון אמין ובטוח לפסולת הרדיו אקטיבית. בארצות הברית לדוגמא, בהר יוקה שבנוואדה, התחילו בעבודות לקבירת פסולת רדיו אקטיבית בשנת 1982. תאריך הפתיחה נדחה בתחילה לשנת 1992 ולאחר מכן נדחה לשנת 2020.
כיום נהוג "לקבור את הבעיה", אך קבירתה אינה פיתרון. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, מערכיה שכל שנה מליון חביות פסולת בעלות רדיואקטיביות נמוכה ובינונית וכחמישים אלף חביות של פסולת בעלת קרינה גבוהה מופקות בעולם. המספרים האלו לא כוללים את התוצר של הכורים, כלומר את הפלוטוניום ומוצרים אחרים.
תאונת התכת הכור בצ'רנוביל ב26 באפריל 1986, הובילה לפליטה של רדיואקטיביות גדולה מזו של הירושימה ונגסאקי ביחד. 56 אנשים מתו מיד ובערך 600,000 נחשפו לכמויות משמעותיות של רדיואקטיביות. זיהום רדיו אקטיבי הגיע עד לפלנד וסקוטלנד ואפילו עד יוון. מאות אלפי אנשים נאלצו לעזוב את בתיהם. ההערכה כיום היא שמעל לתשעים אלף אנשים מתו בגלל צ'רנוביל. קופי ענאן בשנת העשרים לארוע אמר "שבעה מליון אנשים עדיין סובלים כל יום. שלושה מליון ילדים עדיין מקבלים טיפול ורבים ימותו טרם זמנם."
מקרה צ'רנוביל אינו מקרה יחיד של תקלה בכור גרעיני, אם כי החמור שבהם. מאז צ'רנוביל היו רק בארצות הברית 200 תקריות שיכלו להוביל לתאונת התכה, זאת לפי ועדת הפיקוח הגרעינית בארצות הברית NRC. ב2006 בשוודיה בכור FORSMARK, היתה תקלה שאילצה לסגור ארבעה מהכורים. מנכ"ל המתקן עצמו הודה כי קטסטרופה היתה קרובה. באותה השנה, שליש ממוטות הבקרה (מוטות הבקרה אמורים למנוע התחממות של הכור) בכור ב- COZLODUY בבולגריה, הפסיקו לעבוד בזמן הפסקת חשמל. בשנת 1999 ב- TOKAIMURA שביפן, עובדים שנכשלו במילוי הוראות, גרמו לתגובת שרשרת גרעינית לא מבוקרת. שני עובדים קיבלו מנות קרינה קטלניות והשכונה אולצה להתפנות.
גם ללא תאונות וטעויות – אסונות טבעיים תמיד יכולים להתרחש ומציגים סכנה מוחשית. הצפות ורעידות אדמה בשנים האחרונות גרמו לסגירה של תשעה כורים בשנים 2003 ו-2007 בצרפת וביפן שם גם שוחררו חומרים רדיואקטיביים לאטמוספירה ולים. ישראל, להזכיר, יושבת על השבר הסורי אפריקאי ורעידת אדמה גדולה היא רק שאלה של זמן.
כשמדברים על אנרגיה גרעינית, תמיד מדברים על ההשקעה העצומה במתקנים שנועדו להבטיח מפני תאונות בכור. לא היה צורך בהשקעה כל כך גדולה, אם לא היה מדובר בדרך המסוכנת ביותר לחימום מים. בכל מפעל יש תאונות, אבל המחיר של תאונה גרעינית, נמדד בדורות ולא בשנים. נכון שהסיכוי לתאונת התכה הוא נמוך. אך אם יקרה, ישראל אינה גדולה מספיק כדי להכיל תאונה כזו.
כורים גרעיניים יכולים להיבנות רק כאשר ממשלות מוכנות להשתתף בהוצאות הישירות והחבויות. תחנות גרעיניות אינן מעשיות כלכלית גם לאחר חמישים שנה של סובסידיות מאסיביות. הטענה שבנייתו של כור גרעיני יכול לענות לאתגר של הפחתה בייבוא דלק גם היא אינה נכונה. ישנם רק חמישה או שישה ספקים של דלק גרעיני בעולם שהופכים מדינות לתלויות אפילו יותר בייבוא.
בנוסף, הבחינה של בניית כורים, מדינה אחר מדינה, מראה שמחיר הבנייה של הכורים הגרעיניים באופן קבוע חורג מהתקציב המתוכנן באופן משמעותי. המחיר המתוכנן לבנייתם של 75 כורים בארצות הברית היה 45 מליארד דולארים, אבל המחיר האמיתי היה 145 מליארד דולר. בארצות הברית לא נבנה אפילו כור חדש אחד בשלושים השנים האחרונות. בעיקר מכיוון שהממשל שם לא מצליח לפתות אף משקיע, למרות ההבטחות להקלות מס, הלוואות וביטחונות.
בהודו, המדינה שבנתה הכי הרבה כורים גרעיניים בשנים האחרונות, העלות האמיתית של עשרת הכורים האחרונים היתה 300 אחוז מעל התקציב בממוצע. בפינלנד – העלות של בניית הכור, שבשנה השלישית לבנייתו, הוא כבר נמצא בשלוש שנים איחור, העלות היא כבר מליארד וחצי יורו מעבר לעלות המשוערת.
דבר נוסף שאינו נלקח בחשבון בדרך כלל ולא מופיע בתקציב הקמת הכור הוא הטיפול בפסולת הרדיו אקטיבית שדורש טיפול יקר לאורך שנים רבות. בנוסף, לא נלקחת בחשבון העלות העצומה של פירוק הכור בסוף חייו.
עלות נוספת היא הטיפול באסונות. הטיפול באסון צ'רנוביל עד היום עומד על 358 מיליארד יורו ועוד היד נטויה. כדי להיאבק בהתחממות הגלובאלית, צריך להגיע להפחתת גזי חממה החל משנת 2015 שם יגיע לפיק שלו ולרדת עד חצי בשנת 2050. בניית כור גרעיני לוקחת לפחות 10 שנים וכיום תיאורטית אפשר לבנות 8 כורים בשנה, למרות שזה לא קורה במציאות. כיום בעולם 440 כורים מהם ישנים מאוד. מכיוון שזמן החיים של כור הוא עד שישים שנה, חלק גדול מהכורים שעובדים היום ייסגרו הרבה לפני שיקומו כורים גרעיניים חדשים ומתפקדים ועד שיוקמו 440 כורים חדשים, ייסגרו כל הכורים הקיימים כיום. בקצב של 8 כורים בשנה, נגיע ל440 כורים תוך 55 שנה. כלומר – הפחתת גזי החממה תהיה אפס.
לכן, טענת גרינפיס היא שהשקעה באנרגיה גרעינית במקום השקעה באנרגיות מתחדשות, ייעול מערכות קיימות וחיסכון מהווה סכנה גלובאלית ואינה פיתרון להתחממות כדור הארץ. במדינה כמו מדינת ישראל בה יש בערך 300 ימי שמש בשנה, אין שום סיבה לא להשקיע באנרגיה סולארית. אנרגיה שלא תגרום למירוץ גרעיני איזורי, אנרגיה בטוחה ובמקרה של סנקציות על ישראל, הייבוא שלה הוא בטוח. הישר מהשמש.
