בנימין נתניהו פתח את מסיבת העיתונאים האחרונה שלו בקול תרועה רמה. האירוע המיוחד הוקדש לרגל כניסתה של ממשלת נתניהו לשנתה הרביעית וראש הממשלה הגיע מצוייד עם נתונים מעודכנים ואפילו סרטון אנימציה שהוכן מבעוד מועד, אבל בפועל, ההישגים שבהם התפאר הם לא יותר מתיקון קוסמטי לבעיה חמורה בהרבה
הבעיה הגדולה ביותר של ממשלת נתניהו בשלוש השנים האחרונות היא סדר העדיפויות הלקוי שלה או במילים אחרות – שרידות הקואליציה לפני הכל. נכון, בנימין נתניהו הוא לא ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה כאן אבל הוא בוודאי רחוק שנות אור מלהיות הטוב שבהם, שכן מהרגע שנבחר לקדנציה השנייה שלו בתפקיד הוא הבטיח לעצמו כי לא יחזור על טעויות העבר וישמור על שלמות הקואליציה בכל מחיר ויהי מה.
לפני מספר שבועות קיים סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של ידיעות אחרונות, ראיון קצר עם פר נודר, שר האוצר השבדי לשעבר. במהלך הראיון שאל פלוצקר את נודר מדוע "המודל השבדי" שבמסגרתו חייבים האזרחים השוודים בשיעורי מס גבוהים ביותר לא מוביל להתקוממות רבתי במדינה? התשובה של נודר מסגירה את ההבדל בין ישראל לשבדיה וטומנת בחובה את הסיבה העיקרית לאנטגוניזם שמייצרת ממשלת נתניהו.
נודר טען כי אזרחי מדינתו מוכנים לשאת בנטל המיסים הכבד פשוט משום שהם מאמינים בכך שהכסף אותו הם מעבירים לרשות הממשלה יחזור אליהם בדמות שירותים שיצדיקו את ההשקעה. כך, למשל שירותי הבריאות והחינוך בשבדיה ניתנים לאזרחים ללא תמורה נוספת. העניין הוא שבישראל האמון הזה בממשלה פשוט לא קיים. אין תמורה לאגרה.
כמו בכל מדינה אחרת בעולם, גם בישראל, מעמד הביניים הוא הוא זה אשר מחזיק על כתפיו את כלכלת המדינה. מעמד ביניים שבע רצון הוא סימן ההכר של כל משק בריא באשר הוא, אך במחוזותינו מעמד הביניים מרגיש מנוצל פשוט משום שהוא נופל קורבן לאינטרסים שאין להם כל קשר לשיקולים שצריכים להנחות את קברניטי המדיניות. במקום זאת, מעדיף ראש הממשלה לספק את מאוויהן של המפלגות המהוות את לשון המאזניים של הקואליציה שלו.
נכון, לא כל הרעות החולות של המדינה שלנו מקורן בממשלת ישראל ואין עוררין על כך, אך בתחומים שבהם הממשלה יכלה להשפיע היא פשוט לא עשתה זאת בזמן או בהיקף המתאימים. כך למשל, שיעור מס הבלו על הדלק עלה ב-14.5% בשלוש השנים האחרונות וגם זה לאחר התערבויות של הרגע האחרון אשר תוכננו מבעוד מועד על ידי נתניהו במהלכים פוליטיים מתוזמנים היטב.
גם תעריפי החשמל ומחירי הדיור לא מוסיפים נחת לאזרחי ישראל ערב חג הפסח. תעריפי החשמל עלו בארבע השנים האחרונות ב-7.5% והירידה לא נראית באופק, ואילו בכל הנוגע לדיור הרי שגם אם מבחינה מתמטית גרידא מחירי הדירות נמצאים בירידה, אין הדבר משקף תמונה נאמנה של המציאות.
הסיבה לכך היא שדו"חות מחירים מהסוג הזה לא לוקחים בהכרח בחשבון את האזורים שבהם נרשמת ירידה אל מול אלה שבהם נרשמת עלייה. מחירן של הדירות בפריפריה אמנם ירד אך אין זה אומר שניתן לעבור אליהן בטווח הזמן המיידי וכמובן שגם תשתיות התחבורה שמחברות את הפריפריה למרכז רחוקות מלהיות פאר היצירה. במילים אחרות, זוג צעיר אולי יכול להרשות לעצמו לקנות דירה באשדוד אך מחירי הדלק הגואים מחד והתחבורה הציבורית הבעייתית מאידך יהפכו את ההגעה לעבודה וממנה לסיוט מתמשך. וזה כמובן רק על קצה המזלג.
מבחינה פוליטית עם זאת, נתניהו לא מרגיש מאויים – ובצדק. מעמדו בסקרים איתן, וגם המחאה החברתית שצפויה להתעורר מחדש בקיץ הקרוב לא בהכרח תנותב לכדי אנרגיה פוליטית ביום הבחירות. העיסוק המתמיד בסוגיה האיראנית מעניק יתרון יחסי למובילי הדעה שנתפסים על ידי הציבור ככאלו המסוגלים לשמור על האינטרסים הבטחוניים של ישראל – ונתניהו הוא כמובן המרוויח העיקרי מכך.
שלי יחימוביץ, יאיר לפיד ושאול מופז לא מצליחים להתקרב לפופולריות של ראש הממשלה פשוט משום שהסוגיות שעליהן הם שמים את הדגש – לא עומדות כיום במרכזו של השיח. כאמור, מראות המחאה החברתית יחזרו ככל הנראה גם הקיץ אך הירידה הצפוייה של נתניהו בסקרים בעקבות המחאה "תתקזז" ביום הבחירות כאשר הליכוד יזכיר לציבור שנתניהו היה זה שהחזיר את גלעד שליט למשפחתו.
לסיכום, אם לא יקרה משהו יוצא דופן ישלים בנימין נתניהו קדנציה מלאה וייבחר כמעט ללא תחרות של ממש לקדנציה נוספת, שלישית במספר. רצוי איפוא שאת התקופה הקרובה ואת השנים הבאות יקדיש נתניהו לשינוי סדר העדיפויות של ממשלתו ויעמיד לנגד עיניו את מעמד הביניים שצמיחתו חיונית להמשך קיומה של מדינת ישראל. לדאבוני, אני לא אופטימי.
הכותב הא יורי גנקין, יועץ אסטרטגי המתמחה במיתוג אישי ועסקי
