מה קרה: חמישה מפגינים בשבוע אחד
הנתון שהצית את הדיון הבינלאומי השבוע הגיע מאמנסטי אינטרנשיונל. לפי דיווח האתר הלבנוני "ג'נוביה", שסיכם את דוח הארגון, הוציאו הרשויות באיראן להורג חמישה עצירים מ"התקוממות ינואר 2026" בין 30 בספטמבר ל-5 באוקטובר, כלומר בתוך שבוע אחד. אמנסטי בחר לכותרת את הביטוי "אל-משאנק לסחק אל-מועארדה", "התלייה כדי למחוץ את האופוזיציה", ודרש ממועצת הביטחון של האו"ם להעביר את התיק האיראני לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.
הפרטים קשים. במשהד נתלו ב-30 בספטמבר מג'יד ניכאנדיש ועלי המתי סיסתאניאן. השניים הואשמו בהשתתפות במה שהשלטונות כינו "הפיכה", ו"הודאותיהם" תועדו כבר ברגע המעצר. לפי אמנסטי, ניכאנדיש עונה בתלייה בזרועותיו, עד שכתפו נקעה ולסתו נשברה. ב-3 באוקטובר הוצא להורג בשהרכורד סיאוואש ג'משידי ח'וראבאדי, שהואשם ב"מוחארבה" (מלחמה באל) וב"קשירת קשר נגד הביטחון הלאומי". ב-5 באוקטובר נתלו באספהאן עלירזא ראיסי ועלירזא ספאהי.
ראיסי וספאהי היו נאשמים בתיק שהפך לסמל של מערכת המשפט האיראנית בתקופת המלחמה, תיק "מידאן עליח'אני" באספהאן. לפי "איראן אינטרנשיונל" בפרסית, זה היה משפט המוני: הכתבת המיוחדת של האו"ם לזכויות האדם באיראן, מאי סאטו, ציינה ש-34 נאשמים נשפטו בתוך חמישה ימים ו-12 מהם נידונו למוות. עם תלייתם של השניים בכלא דסתגרד באספהאן הגיע מספר ההוצאות להורג בתיק לשבע, ולפי אמנסטי לפחות שמונה נאשמים נוספים בתיק עדיין צפויים לעלות לגרדום. ה"הודאות" של השניים שודרו בטלוויזיה הממלכתית כבר ב-23 בינואר, לפני שנפתח משפטם. ספאהי, לפי הארגון, הוחזק תקופה ארוכה בבידוד, הוכה ועונה בהלם חשמלי.
גם אחרי ההוצאה להורג ממשיכה ההתעמרות במשפחות. לפי "איראן אינטרנשיונל", הרשויות לא אפשרו למשפחות ראיסי וספאהי לקבור את בניהן בעיר הולדתם.
43 תליות בשבועיים, מזהדאן ועד רשת
התמונה הכוללת חמורה עוד יותר. המועצה הלאומית של ההתנגדות האיראנית, ארגון אופוזיציה שנתוניו מבוססים על רשת מקורות בתוך בתי הכלא, פרסמה ב-14 באוקטובר באתרה בערבית רשימה של לפחות 43 אסירים שהוצאו להורג בין 30 בספטמבר ל-13 באוקטובר. יש לסייג: מדובר בגוף אופוזיציוני, ובפירוט השמי שפרסם יש כ-39 רשומות, פחות מהמספר הכולל שהוא מציין. עם זאת, הנתונים תואמים במידה רבה את הדיווחים של ארגוני זכויות אדם עצמאיים.
לפי הרשימה, היום הקשה ביותר היה 30 בספטמבר, שבו נתלו 19 אסירים בבתי כלא בטבריז, רפסנג'אן, גורגאן, סארי ודאמע'אן. בין ההרוגים הייתה גם אישה, אשרף פרג'י, בת 57, שהוצאה להורג בסארי. ב-7 באוקטובר הוצאו להורג חמישה אסירים נוספים, בח'וראמאבאד, בדזפול, בשיראז, בכלא קזל חסאר ובכרמאן. ב-11 באוקטובר נתלו שמונה, בהם שני צעירים בני 28 ו-30 בגורגאן. ב-12 באוקטובר נתלו ארבעה, ובהם מהדי מירזאי בן ה-23 בהמדאן ועומר דרסתראן בכלא זהדאן. סוכנות הידיעות של הרשות השופטת קשרה את דרסתראן לפיגועים נגד מתקני ביטחון בראסק ובצ'אבהאר.
הפיזור הגיאוגרפי ממחיש את האסטרטגיה. הגרדום אינו שמור לבירה בלבד: הוא פועל בבלוצ'יסטן בדרום-מזרח, בכורדיסטן ובאזרבייג'אן במערב, בגילאן ובמאזנדראן בצפון, ובפארס ובכרמאן בדרום. זהו מסר לכל פינה במדינה, ולפיו איש אינו מחוץ להישג ידו של המשטר.
"תנאי מלחמה" כהצדקה
בעיני ארגוני זכויות האדם, העיתוי אינו מקרי. דיאנה א-טחאווי, סגנית המנהלת האזורית של אמנסטי למזרח התיכון ולצפון אפריקה, תיארה דפוס שחוזר על עצמו: לעצירים נשללת זכות לעורך דין בזמן החקירה, תלונות על עינויים אינן נחקרות, ו"הודאות" שנגבו בכפייה משודרות ומשמשות ראיה בבתי הדין המהפכניים. לדבריה, השלטונות מנצלים את "ט'רוף אל-חרב", תנאי המלחמה, ואת האיומים על הביטחון הלאומי כדי להצדיק את הריגת המפגינים.
זהו לב העניין. מאז פרוץ העימות הצבאי עם ארצות הברית ועם ישראל, ובמיוחד מאז ההתקוממות של ינואר, המשטר מאחד בשיח הרשמי את המחאה הפנימית עם "האויב החיצוני". מפגין ברחובות משהד מוצג כ"שותף להפיכה", ועציר מאספהאן מואשם ב"בע'י", התקוממות מזוינת נגד השלטון. כך הופך כל אזרח שיוצא לרחוב לחשוד בריגול או בבגידה, והעונש בהתאם. הכתבת המיוחדת של האו"ם הצביעה, לפי "איראן אינטרנשיונל", על כשלים מבניים בהליך: הודאות כפויות, דלתיים סגורות ופסקי דין שאינם מתפרסמים.
המספרים הגדולים: 70 אסירים פוליטיים, 194 ממתינים למוות
"איראן אינטרנשיונל" מסכם את המאזן מאז מחאות ינואר 2026: לפחות 70 אסירים פוליטיים הוצאו להורג, ולפחות מחציתם הורשעו בקשר ישיר למחאות. 194 אנשים נוספים נמצאים כעת תחת גזר דין מוות, ו-113 מהם הם עצירי אותן מחאות. אמנסטי מעריך שלפחות 34 בני אדם הוצאו להורג באופן רשמי בגין ההתקוממות עצמה. העיתון האמירתי "אל-ח'ליג'" הגדיר בתחילת החודש את המגמה כ"רשומת הוצאות להורג שהולכת ומתרחבת", ואתר החדשות העיראקי "שפק ניוז" דיווח על עשרות משתתפי מחאות 2026 שעלו לגרדום.
בתוך בתי הכלא מתפתחת התנגדות משלה. קמפיין "שלישי – לא להוצאות להורג", שבו שובתים אסירים רעב בכל יום שלישי, התרחב לפי הדיווחים ל-66 בתי כלא ברחבי איראן. אותו קמפיין דיווח על לפחות 22 הוצאות להורג בשבוע אחד בלבד, ובהן חמישה עצירי מחאה. לשם השוואה, לפי ספירת אמנסטי נרשמו באיראן ב-2025 לפחות 2,159 הוצאות להורג, נתון ששובר את כל השיאים מהעשורים האחרונים.
"450 מיליון תומאן לכל כדור"
מאחורי המספרים יש סיפורים אישיים, וחלקם מצליחים לחלחל החוצה למרות ההשתקה. "איראן אינטרנשיונל" פרסם השבוע את סיפורו של מהאן מרדאני, סטודנט ושוער נבחרת הפוטסל של אוניברסיטת שהרוד, שמת מדימום אחרי ששני כדורים צבאיים פגעו בירכו הימנית בהפגנות ינואר. לפי עדות המשפחה, הרשויות דרשו 450 מיליון תומאן על כל כדור כתנאי לשחרור הגופה. הוא נקבר בשהר-א-קודס בנוכחות כעשרה קרובים בלבד, תחת עינם של אנשי ביטחון, אחרי שהמשפחה נדרשה לשתוק על נסיבות מותו.
הסיפור הזה מסביר טוב יותר מכל נתון סטטיסטי איך הפחד מופעל. הוא אינו מסתכם בגרדום: הוא ממשיך בגבייה כספית מהמשפחה, בקבורה בחשאי, באיסור לקבור בעיר ההולדת ובהודאות המשודרות בפריים טיים. המטרה היא שכל משפחה באיראן תדע מה המחיר.
פרשנות: משטר שנלחם על הבית
מבחוץ נראה גל התליות כמו סתירה. משטר שנמצא בעימות צבאי עם המעצמה החזקה בעולם, שמנהל לפי הדיווחים מגעים עקיפים עם וושינגטון ומנסה לגייס אהדה בעולם הערבי ובדרום הגלובלי, בוחר דווקא עכשיו לספק לאמנסטי ולאו"ם חומר מרשיע. אבל מנקודת המבט של טהרן ההיגיון ברור: הסכנה הגדולה למשטר לא הייתה אף פעם המטוסים מעל, אלא הרחוב שבפנים. ינואר 2026 הוכיח לצמרת שהמחאה יכולה להתפרץ גם בעיצומה של מלחמה, והתשובה היא הרתעה באמצעות הגרדום.
השאלה היא כמה זמן הנוסחה הזאת תעבוד. עשרות שביתות רעב בבתי הכלא, משפחות שמסרבות לשתוק ומספרות את סיפוריהן לכלי תקשורת בגולה, ודרישה ממוסדת של אמנסטי להעביר את התיק להאג מראים שהפחד אינו מצליח להשתיק את כולם. מנגד, 194 בני אדם שעדיין יושבים בתאי הנידונים למוות הם בפועל בני ערובה בידי המשטר. בינתיים, בזמן שהכותרות בעולם עוסקות במכליות, בטילים ובמשא ומתן, בבתי הכלא של זהדאן, אספהאן, משהד וגורגאן נמשכת מלחמה אחרת, הרחק מהמצלמות.
