טיפול בחרדה מומלץ הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי. ראשית הטיפול הקוגניטיבי עוסק בחינוך פסיכולוגי והעשרת הידע בנוגע לסמפטומים של התקף חרדה. הבנה מעמיקה של הנושא היא המפתח להצלחת הטיפול.
התקף חרדה מאופיין בשתי הערכות קוגניטיביות מוטעות המובילות להערכה מוטעית של הסיכון האמיתי באותו רגע. ההערכות הקוגניטיביות המוטעות הן:
הערכה מוגזמת ולא מציאותית של האיום העכשווי חוסר הערכה וחוסר אמון ביכולות ההתמודדות
השלב הראשון של טיפול בחרדה הוא שלב החינוך הפסיכולוגי המאפשר הערכות סיכון יותר מדויקות בשילוב של שיפור מיומנויות ההתמודדות. שילוב זה לא רק מפחית את התקפי החרדה אלא אף יכול להוביל להיעלמותם המוחלטת.
החלק הקוגניטיבי של טיפול בחרדה מלמד את המטופל/ת שהתחושות הפיזיות של "לחימה או בריחה" הן בלתי מזיקות. הבנה זו מאפשרת לפרש את התחושות הפיזיות שהופיעו בזמן ההתקף באופן נכון ואמיתי יותר. הבנה יסודית של התהליכים מפחיתה את החרדה שנובעת מהערכה מוגזמת של הסיכון שתסמיני ההתקף מעוררים.
למרות שהתחושה בזמן התקף חרדה היא של איבוד שליטה ולמרות שחלק מהתסמינים זהים לאילו של התקף לב, הידיעה הבסיסית שתסמיני התקף חרדה אינם מסוכנים – היא ידיעה מנחמת המסייעת באופן משמעותי בשלב ההתמודדות.
טיפול בחרדה משלב גם כלים פרקטיים. לדוגמא פיתוח מיומנויות התמודדות כמו תרגילי הרפיה ותרגילי נשימה התורמים באופן משמעותי להורדת החרדה.
תרגילי נשימה מתמקדים בהקפדה מודעת על נשימה מווסתת בזמן התקף חרדה. תרגילי ההרפיה מלמדים איך ניתן להרפות את המתח בשרירים . מטרת תרגילי ההרפיה והנשימה היא "לכבות" את מערכת העצבים הסימפתטית. מערכת אוטומטית זו מופעלת במצב של התראה מפני איום אמיתי או איום שווא, והגוף עובר למצב של "לחימה או בריחה".
שליטה על קצב הנשימה ועל המתח בשרירים מפעילים את מערכת העצבים הנגדית: הפארה-סימפתטית אשר חוסמת ומונעת את תגובת ה"לחימה או בריחה".
מיומנויות אילו מחזקות את הביטחון ביכולת ההתמודדות. ביטחון החדש זה גם עוזר להפחית את רמת החרדה. לימוד מיומנויות אילו במהלך טיפול בחרדה ניתן באופן אינדיווידואלי או כלימוד קבוצתי.
הטיפול הקוגניטיבי גם מסייע לזהות מחשבות לא מועילות כגון אלו המפרשות את התחושות כמסכנות חיים. מטרת טיפול בחרדה היא בין היתר גם לחשוף את מקורות המתח גם אם רק בעקיפין מעוררים את התקף החרדה, תוך עידוד המטופל לפתח אסטרטגיות להפחית במקורות מתח אילו על מנת להחזיר למטופל חיי השגרה נינוחים יותר נטולי התקפים וללא החשש המתמיד מפני ההתקף הבא.
