ראשית, הקמפיין מתמקד בהחזקתו של אמן הקרקס הפלסטיני מוחמד אבו סחא במשך כשנה בכלא ללא כתב אישום, ללא הצגת ראיות וללא הליך משפטי שבו החשוד יכול להתמודד עם הטענות נגדו - מה שהוביל למחאה נרחבת בעולם ואף עורר את עניין בג"ץ. בהמשך הקמפיין נציג בפני הציבור את פניהם של המוחזקים ללא משפט בצו מנהלי, ואת העובדות שבישראל בוחרים להתעלם מהן יום זכויות האדם צוין ברחבי העולם ב-10 בדצמבר, היום שבו חתמה האסיפה הכללית של האו"ם על ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם בשנת 1948. ההכרזה מנסחת את עקרונות היסוד של זכויות האדם בעולם, מהווה תשתית לחוקות של מדינות רבות והיא אחד הבסיסים שעליהם נשענים החוק והמשפט הבינלאומיים. ביום זה אנו מקדשים את הערכים שההכרזה מבהירה כי הם זכויות יסוד בסיסיות שכל אדם באשר הוא אדם ראוי להן: הזכות לחיים ולביטחון, לחירות, לשוויון ולכבוד. לרגל יום זה, אמנסטי אינטרנשיונל ישראל השיקה בסוף השבוע קמפיין ציבורי בינלאומי לעצירת התופעה שמוכרת כ"מעצר מנהלי".
ישראל מחזיקה במאות פלסטינים במעצר ללא משפט בצווים מנהליים, הידוע כ"מעצר מנהלי". ישראל משתמשת במעצר מסוג זה כאלטרנטיבה להליך הראוי במקרים של חשדות לפלילים, שבו אמורים להיות מעצר על פי דין, הגשת כתב אישום והעמדה לדין צדק.
כמו גם, ישראל משתמשת במעצר ללא משפט בצווים מנהליים בכדי להחזיק בבני אדם שלא היו אמורים להיות בכלל במעצר: אמנסטי אינטרנשיונל מאמינה כי ישנם פלסטינים המוחזקים במעצר ללא משפט בצו מנהלי בישראל שהם אסירי מצפון, אך ורק כי מימשו את זכותם הבסיסית לחופש הביטוי וההתאגדות. אמנסטי אינטרנשיונל קוראת לרשויות בישראל לחדול מהשימוש במעצרים ללא משפט בצו מנהלי ולציבור בישראל ובעולם ללחוץ על ישראל לעצור את ההפרה הבוטה והיסודית של הדין המקומי, הבינלאומי ועקרונות הכרזת זכויות האדם על סעיפיה, שמימדיה רק הולכים ותופחים, הולכים ומחמירים.
מה שבישראל קוראים לו "מעצר מנהלי" שונה באופן משמעותי מההגדרה של "מעצר מנהלי" בחוק הבינלאומי - שהוא מותר במקרים נדירים וקיצוניים ביותר. בישראל זה למעשה מאסר ללא משפט, שהוא פרקטיקה אסורה. על סמך הוראה מנהלית בלבד, בלי כתב אישום או משפט, מוחזקים מאות "עצירים מנהליים" בכלא. מרביתם פלסטינים שמוחזקים בנימוקים ביטחוניים, אבל המערכת הישראלית משתמשת בצווים המנהליים כך שכמעט כל אדם עשוי "להיעצר" באופן הזה, לחודשים ואף שנים, בלי מידע על האישומים נגדו - אם יש כאלה בכלל. אף "עציר מנהלי" - כלומר אסיר ללא משפט - לא יודע מתי ישוחרר.
סעיף 9 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), שעליה חתומה גם ישראל, אוסר על מעצרים שרירותיים ודורש להתבסס על עילה והליכים המבוססים בחוק, דורש ליידע את העצור על אורך וסיבות מעצרו ולאפשר גישה לבית משפט שיכול להורות על שחרורו. המעצר המנהלי המותר בחוק הבינלאומי - לא כמו זה שישראל משתמשת בו - מסתמך על סעיף מס' 4 באמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, שמאפשר מעצר כזה תחת "מצב חירום ציבורי שמסכן את חיי האומה" - מצב זמני. ישראל נמצאת במצב חירום מתמשך מאז שנת 1948. הזכות למשפט הוגן הינה זכות בלתי ניתנת להשעיה תחת אמנת ז'נבה, שגם עליה ישראל חתומה.
ישראל טוענת שהסטנדרטים באמנות הללו אינם בני יישום בשטחים הפלסטיניים הכבושים. עמדה זו של ישראל נדחתה מאז על ידי כל גופי האו"ם ועל ידי בית הדין הבינלאומי לצדק.
הליצן שמפחיד את המערכת ראשית, הקמפיין הציבורי הבינלאומי מתמקד באמן הקרקס הפלסטיני, מוחמד אבו סחא, בן ה-24 נעצר בדצמבר 2015 באזור שכם על ידי הצבא הישראלי בטענה שהוא מהווה איום ביטחוני. אבו סחא נעצר בצו מנהלי, שמאפשר את כליאתו מבלי להציג לעורכי דינו ראיות או להעמידו לדין במשך חצי שנה. מאז אישר בית המשפט הצבאי שלוש פעמים את הצו, האחרונה שבהן בתחילת חודש דצמבר 2016 - שנה לאחר מעצרו. בסביבתו של אבו סחא אומרים כי הוא הכחיש בפני השופטים את הטענות המעומעמות נגדו שוב ושוב.
מאז ינואר 2016 הפגינו ליצנים ואמני קרקס למען שחרורו בכל פינות תבל – ברזיל, אורוגוואי, ארגנטינה, ארצות הברית, גרמניה, דנמרק, בלגיה, צרפת, אנגליה, ספרד, איטליה, עזה. מרגע מעצרו הכריזה "אמנסטי אינטרנשיונל" כי ההליכים המשפטיים נגד אבו סחא אינם הוגנים ואינם תקינים, פעלה לשחרורו, והודיעה כי היא רואה בחומרה את ענישת אבו סחא וכל הילדים שעמם עבד כאמן קרקס וכמחנך, באמצעות מאסר ללא משפט בצווי "מעצר מנהלי".
1. לפי שב״ס ישראל מחזיקה קרוב ל-700 עצירים מנהליים. ללא משפט וללא הגשת כתב אישום.
2. העצירים מוחזקים בתנאי ״אסירי ביטחוני״ וזכויות רבות שלהם מופקעות ללא כל הסבר או הצדקה.
3. אמנסטי אינטרנשיונל רואה בשימוש הישראלי בפרקטיקת "המעצר המנהלי" ככלי לדיכוי פוליטי, שמשמש את הצבא הישראלי נגד פעילות ופעילים פלסטינים במטרה לשבור את רוחם ולכבות את מאבקם הלא אלים נגד הכיבוש.
4. בנוסף להפקעת החירות האישית, אי הוודאות לגבי מועד השחרור אם בכלל, "מעצר מנהלי" פוגע באופן קשה במשפחתו של העציר, שנגררת לבתי כלא שונים ורודפת אחרי אשרות מהצבא הישראלי.
5. ברוב המקרים ישנם לסירוגין איסורים על ביקורי משפחה של העצירים, ישנן הגבלות על מפגש עם עורכי דין ובלא מעט מקרים אסור לעצירים להיפגש עם עורך דין.
6. אין כל ביקורת שיפוטית אמיתית על המהלך: הביקורת של בית המשפט הצבאי על המעצר מבוצעת בדיעבד - על ידי אותו הגוף שביצע את המעצר. בנוסף, בג״ץ בוחר שלא לדון ב"מעצרים המנהליים" בצורה מהותית אלא בוחר באופן עקבי בתפקיד טכני קטן, של חותמת גומי.
7. הן הנאשם והן פרקליטו אינם מודעים להאשמות הספציפיות נגדו. הכל מסווג ונסתר מהעין.
8. הצבא הישראלי אינו רואה ב"מעצר מנהלי" כענישה על פשע, אלא כמעצר מניעתי.
9. מאז 2014 אנו עדים לשימוש גובר והולך בפרקטיקת "המעצר המנהלי" - מעשרות עצורים למאות עצורים.
10. המדינה מנסה בכל כוחה לדכא מחאה נגד "מעצר מנהלי" ומפעילה לא מעט סנקציות נגד "עצירים מנהליים" שובתי רעב: מבידוד, ענישה, אי העברה לבית חולים אזרחי, הפחדה והתעמרות. יחס זה אינו משתנה עם ההעברה לבתי החולים.
