בשטחים הפלסטינים מקורות המים מועטים באורח אנוש, והמצב בעזה מדאיג. מבוא: עדנאן ע'ושה, מומחה בכיר למים ותברואה, זוכר תקופה לא רחוקה כל כך שבה יכלו כל תושבי עזה לשתות מים מהברזים שלהם. היה זה בשנות התשעים המאוחרות, אבל מאז נשאבה כמות כה גדולה מהאקוויפר הטבעית שמתחת לעזה עד כי מי הים חדרו פנימה והפכו את מי האקוויפר למלוחים מכדי לשתות. בשל גורמים אלו ואחרים רק ל-10% בלבד מאוכלוסיית עזה יש כיום גישה למים ראויים לשתיה, לעומת 90% בגדה המערבית וכ-85% בכל המזרח התיכון וצפון אפריקה.
איזו סכנה נשקפת מירידת גובה האקווה? מי שפכים גולמיים או כאלו שטוהרו חלקית, המגיעים מאזורים צפופי אוכלוסין וממחנות הפליטים בעזה, חודרים לאקווה או נשפכים לים התיכון. כתוצאה מהמחסור במים לצד ביקוש גבוה, בשל גידול האוכלוסיה המהיר המגיע כעת לכשני מיליון.
כך שיש בעיות גם עם איכות המים וגם עם כמות המים. שניהם גורמים לכך שהגישה למי שתייה משופרים נמוכה מאד. כך, תושבי עזה אינם יכולים להשתמש במים המגיעים לבתיהם לשתייה. הם משתמשים בהם לצרכי הבית, אבל לשתייה עליהם להסתמך על משאיות. ישנם כ-150 מפעילים המספקים מים מותפלים מסוג כלשהו אשר סוננו למטרות שתייה ובישול. מים אלה יקרים יותר ואינם מקורות מים משופרים על פי ההגדרות שלנו למים נקיים הראויים לשתייה.
ש: אילו מקורות מים אחרים באים בחשבון? בעבר נהגה ישראל לספק כמויות יפות של מים, אבל הביקוש גבר עם גידול האוכלוסיה, וכמות מי השתייה שמספקת ישראל על פי הסכמי אוסלו משנת 1993 אינה עומדת בצרכים של היום. כך שהכמויות מהאקווה ומישראל פשוט אינן מספיקות לעזה למרות שבעיה זו כבר הועלתה במחקרים רבים. היו הצעות להקים מפעל התפלה, לייבא מים ממצרים או מישראל – מים חוצי גבולות – וכעת רשות המים הפלסטינית מקדמת תכנית התפלה מרכזית ביחד עם הבנק העולמי. חיזוק יכולתם של מוסדות המים הפלסטינים לנהל את המגזר באופן בר קיימא ולבנות תשתית כה מורכבת נשקלת כחלק מפרויקט אחר של הבנק.
בסופו של יום, אנשים זקוקים למים. אנו בבנק העולמי עוסקים בפיתוח. ואולם לעבודתנו בעזה ישנו גם היבט הומניטרי מפני שמים הם צורך בסיסי.
ש: מהי גישת הבנק לסיוע בהתמודדות עם משבר המים? הבנק העולמי עובד בקשר הדוק עם הרשות הפלסטינית באופן שעולה בקנה אחד עם מסגרת אסטרטגיית המים שלה. אנו מעוניינים לפתח תשתית אך גם לבסס את היכולות המוסדיות שיאפשרו לממשלה לקיים אותה. זוהי משימה מאתגרת.
רשות המים הפלסטינית ובעלי העניין שלה גיבשו את אסטרטגיית המים שלהם לשנים 2017–22. על פי אסטרטגיה זו אחד היעדים הראשיים הוא לפתח מפעלי התפלה כמקורות בלתי קונבנציונאליים למי שתייה מכיוון שהבארות מתרוקנות. הם משלבים זאת עם צעדי ייעול, כדי שתהיה פחות זליגה של מים במערכת. במיוחד בעזה, שם, כתוצאה מקונפליקטים שונים, התשתיות נפגעו וישנן דליפות רבות: היו לנו פרויקטים שמטרתם לוודא שהדליפות יימצאו ויתוקנו בכדי להבטיח שוב את שימושם התקין.
כך שהעדיפות היא להשיג מקורות ואספקה, וכמובן לשפר את ניהול המים. יש לנו פרויקט טיפול בשפכים בצפון עזה, אחד הפרויקטים הוותיקים ביותר של הבנק העולמי.
הוא התחיל כמענה חירום אך כיום פועל למתן פתרון ארוך טווח שבו המים המטוהרים ישמשו להשקייה והמים המתוקים ישמשו לשתייה ושימושים אחרים.
ש: מה בקשר לבעיות משילות? אסטרטגיית המים של רשות המים הפלסטינית שמה לה למטרה מוסדית ופיננסית להבטיח קיימות והיתכנות כלכליים. וייתכן שזהו האתגר הגדול ביותר בעזה, שבה מערכת הממשל אינה תקינה לגמרי, ואנשים אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם בעד שירותי המים.
אנו מבינים שקיימות מגבלות: ישנם נושאים שהם בשליטתה של הרשות הפלסטינית ואחרים שאינם בשליטתה. השגת מים מישראל והכנסת חומרים ומומחים לעזה הם מעבר לשליטתה. אנו משתדלים להתערב ברמה הטכנית כדי להבטיח שהשירותים יסופקו.
בפרויקט טיהור השפכים שלנו בצפון הרצועה סוף סוף קיבלנו אישור מממשלת ישראל לקו מתח ייעודי להפעלת מפעל הטיהור, בקשה שהוגשה לפני שלוש שנים.
כולם מסכימים שלסביבה אין גבולות, כך שכאשר מפתחים מתקן טיהור שפכים הדבר ישרת את האינטרסים של כל הצדדים, כי אחרת יזרמו השפכים לצד השני. זהו אינטרס הדדי הן של הצד הפלסטיני והן של הצד הישראלי. לכן ההתייחסות לכך אינה בגדר מותרות.
ש: באיזו מהירות התחולל משבר מים זה? הנושא הפך לחריף יותר לפני 15 שנה, כאשר אספקת המים וזמינותם הידרדרו במהירות.
משבר מים זה כבר גורם לתושבים לעזוב את עזה. אם נתחיל ליישם את הצעדים להבטיח אספקת מים ולשפר את ניהול המים יוכל האקוויפר לנקות את עצמו ולהתמלא מחדש. אך אם לא ייושמו צעדים אלה עד שנת 2020 – אם 55 מיליון קוב המים לשנה ממתקן ההתפלה לא יגיעו כדי למלא את מקומם של המים הנשאבים, ואם מתקני הטיהור לא ייבנו – נעמוד למעשה בפני תהליך בלתי הפיך.
ש: מה בקשר לאזורים אחרים של פלסטין? בגדה המערבית גם כן קיימת בעיה של נגישות למים. ישנם אזורים שבהם צריכת המים היומית לנפש היא 25–30 ליטר בעוד שארגון הבריאות העולמי ממליץ על 120 ליטר לנפש ליום, בעיקר בגלל שתושבי הגדה המערבית אינם מקבלים מספיק מים מהספק. הספק הראשי הוא פלסטיני, אבל רבים ממקורות המים בגדה המערבית נמצאים בשליטת ישראל.
הדרישה גבוהה במיוחד בתקופת הקיץ. בחברון מצליחה העירייה לספק מים רק פעם ב-21 יום, והדבר מעורר חוסר נחת בקרב האוכלוסיה, שפחות מוכנה לשלם עבור שירות כה ירוד. למרות הנסיבות המאתגרות, אנו מאמינים שהפלסטינים, כמו כל עם אחר, זכאים למים ותברואה ראויים.
