לדברי פרנקל: "לפני שנתיים אמרנו 'הדיור הציבורי מת', היום כבר אי אפשר לומר דבר כזה. לפני מספר שנים הדיור הציבורי היה מילה גסה, אנשים התביישו לדבר עליו. היום כולם מדברים על דיור ציבורי וגם מתחילים לעשות. אנחנו קנינו 800 דירות כדי לחדש את מלאי הדירות הציבוריות, ומתכננים פרוייקט משותף של הממשלה והסוכנות היהודית לבניית 2,600 דירות לקשישים חסרי אמצעים, שתתחיל בנובמבר השנה. נבנה ברחבי הארץ, מהקריות ועד אשקלון, כולל באזורים יוקרתיים כמו הרצליה פיתוח. יש לנו בעיות עם התושבים בשכונות יוקרה אבל אנחנו נבנה בהן כדי לא ליצור מחדש שכונות עוני. זה קורה הודות לארגונים החברתיים שנאבקו בנו, וצריכים להמשיך להיאבק, כי זה דוחף אותנו לפעול. שיעור דיירי הדיור ציבורי בישראל הוא הנמוך בעולם המערבי, פחות מ-4%, וחלק מהדירות לא ראויות למגורי אדם. אנחנו רחוקים שנות אור ממדינות כמו הולנד שבה יותר מ-30% מהאוכלוסייה גרה בדיור ציבורי, אבל המצב שלנו הוא הטוב ביותר מזה 20 שנה".
ריקי בן-לולו, פעילה חברתית בפורום "הדיור הציבורי- לא נחמדים לא נחמדות", הגיבה לדבריו של פרנקל: "ההבטחות הללו, אם בכלל יצא מהן משהו, זאת התחלה של התחלה. וגם זה לא היה קורה אם לא היינו עומדים על הבריקדות. יש מיליון אנשים בישראל בלי בית ראוי לגור בו, ויותר מ-100 אלף ממתינים בתור לדיור ציבורי. הרף התחתון ביותר שנקבע לדיור ציבורי הוא 110 אלף דירות, וכיום יש במלאי פחות מ-50 אלף דירות. וזה בגלל שמשרד האוצר הרוויח 2.7 מיליארד שקל ממכירת דירות ציבוריות – ובניגוד לחוק הדיור הציבורי לא השקיע שקל אחד בבניית דירות חדשות".
הממונה על התקציבים:"תמיד תמכנו בדיור ציבורי"
הממונה על התקציבים במשרד האוצר, אמיר לוי, שהשתתף גם הוא בכנס הדיור הציבורי של מכון גולדה למנהיגות וחברה ובצלאל, עורר סערה כשאמר: "אנחנו (משרד האוצר) בעד דיור ציבורי, אף פעם לא היינו נגד דיור ציבורי". דבריו של לוי נקטעו בקריאות ביניים של פעילים חברתיים וסטודנטים שנכחו בכנס ושאלו: "אז למה קברתם במשך 16 שנה את חוק הדיור הציבורי ולא קיימתם אותו? ואיפה 2.7 מיליארד שקלים שלקחתם מדיירי הדיור הציבורי ולא הקמתם בהם דירות חדשות"? לוי הגיב לטענות באומרו: "אנחנו נגד חוק הדיור הציבורי של רן כהן (החוק הקיים) כי הוא היה מביא למחסור בדירות. אנחנו בעד בנייה ציבורית אבל חושבים שהממשלה צריכה לתכנן ולהוביל את המדיניות ולא לבצע".
ח"כ אילן גילאון: "דיור למשתכן – ישראבלוף"
סערה נוספת התחוללה במהלך כנס מכון גולדה בפאנל שבו השתתפו חברי הכנסת רועי פולקמן ("כולנו") ואילן גילאון (מר"צ). פולקמן אמר שמבצעי מחיר למשתכן שמקיימת הממשלה הנוכחית טובה יותר מדיור ציבורי: "מחיר למשתכן זה דיור ציבורי בפועל. הממשלה מתכננת את הבנייה, קובעת את המיקום, קובעת מי זכאי לרכוש וקובעת את המחיר כך שיהיה הנמוך ולא הגבוה ביותר. זה יותר טוב מהדיור הציבורי שנבנה בשנות ה-50, כי חברות פרטיות מנהלות דברים טוב יותר. כשהממשלה מעסיקה עובדי מדינה בתור מהנדסים ומנהלי עבודה, נוצרת שחיתות". ח"כ גילאון התפרץ לדבריו של פולקמן ואמר: "שחיתות? איזו שחיתות? כשפקיד ממשלתי עובר על החוק 16 שנה, ולוקח כסף שמיועד לקורת גג לאנשים ושם אותו בקופת המדינה, זאת שחיתות. לא יעזרו כל הדיור למשתכן וכל הישראבלוף האלה, הדבר היחיד שיספק לכולם זה שהמדינה עצמה תדאג לבנות קורת גג לכל נפש. זה התפקיד שלה".
"בזמן גולדה בנו 50 אלף דירות לשנה"
מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה הקדיש את כנס הדיור הציבורי למורשת ראש הממשלה לשעבר, גולדה מאיר ז"ל, שבשנים 1949-1956 שימשה כשרת העבודה והייתה אחראית על הדיור והשיכון, והביאה לבנייתן של כ-160,000 דירות ציבוריות לשיכון מיליוו וחצי העולים שהגיעו לישראל.
שאול רחבי, יו"ר מכון גולדה מאיר ציטט בכנס מדבריה של מאיר בנאום שנשאה בפורום מפלגתי ב-1951 שבו התריעה מפני הפער בין העולים החדשים לתושבים הוותיקים : "כולנו סובלים מהחום", היא אומרת, "אבל אני כבר סובלת מהחורף הבא. מפני שחרדה אני על כל יום חם העובר ומקרב אותנו ליום גשם, סערה ואולי גם יום שלג . . . אני רוצה לדעת באיזו דרך תגיע משפחת עולים מתימן לקורת גג .,לבית ולמינימום שבמינימום הנחוץ לה לקיומה . . . אנחנו משקיטים את מצפוננו בסברה שלנונחוץ יותר מאשר למי שבא מתימן או מעיראק. אבל מדוע זה נחוץ לנו יותר מאשר להם?" גולדה הבינה שהדרך היחידה להשיג קורת גג לכל העולים היא בנייה ציבורית".
ראש תחום תיעוד והנצחה בארכיון המדינה, חגי צורף, אמר: "מפעלי השיכון שנבנו בשנות החמישים בניהול גולדה מאיר היו מההישגים הגדולים של מדינת ישראל בכלל. בשנים הללו נבנו בישראל 40-50 אלף יחידות דיור לשנה, יותר דירות לנפש מבכל מדינה במערב או מזרח אירופה. בנו בישראל במונחים מוחלטים יותר מאשר היום. התוצאה הייתה שדירות נמכרו במחיר של פחות מ-50 משכורות לדירה. במונחי היום, היה אפשר לקנות דירת שלושה חדרים בתל אביב בפחות מ-100 אלף שקל, וחצי מהמחיר מומן במענקים ממשלתיים. תחשבו שניתן היה להתקרב להישגים כאלה היום. זה נבע מהצורך ומההבנה שרק הממשלה יכולה לפתור את הבעיה, לא הסוכנות היהדות ובוודאי לא המגזר הפרטי. המדיניות הצליחה בזכות ניהול ריכוזי שהעמיד בידי גולדה סמכויות נרחבות ואפשר לה לשלוט בכל ענף הבנייה; תקנות שנתנו לממשלה סמכות בלתי מוגבלת להפקעת קרקע; שליטה מלאה כמעט של הממשלה בהליכי התכנון והבנייה; עדיפות מוחלטת לבנייה ציבורית על חשבון בנייה פרטית – 70% מכלל הבנייה הייתה ציבורית; בנייה לעולים על חשבון בנייה לאוכלוסייה הוותיקה - כ-80% מהבנייה הייתה של דיור לעולים חדשים – למרות שגם לוותיקים הייתה מצוקת דיור קשה מאוד, בניגוד למה שחושבים היום; עדיפות מוחלטת בהקצאת מלט לדיור ציבורי לעולים; הכשרת עולים וצעירים לעבודות בניין תוך כדי קליטת העולים. התוכניות של גולדה הותקפו לא רק על ידי האופוזיציה אלא גם בתוך מפא"י. הן כונו חלומות והזיות. אבל התוצאה הייתה בגדר נס, שבלעדיו מדינת ישראל לא הייתה שורדת".
אדריכליות: "הבנייה הקיימת מגדילה את הפערים"
בכנס השתתפו גם אדריכליות ונשות אקדמיה שדנו בדרכים הנכונות לבצע בנייה של דיור ציבורי. ד"ר אמילי סילברמן, מומחית למדיניות דיור מהאוניברסיטה העברית, אמרה "דיור ציבורי טוב זה לא רק קורת גג. דיור ציבורי לא צריך ליצור שכונות עוני אלא להיפך, לסייע להיחלץ מהעוני. את הדירות הציבוריות צריך לבנות בשכונות רגילות ואף מבוססות, לא בשכונות עוני. צריך תכנון ציבורי שלם ונכון של כל המרחב". לדברי סילברמן: "הפרויקטים הקיימים של פינוי-בינוי ושל תמ"א 38, לא רק שלא מסייעים לעניים, הם מקשים עליהם. מתכננים את הבנייה בשביל בעלי הדירות הישנות והם מתעשרים ממנה. אבל רוב הדיירים במיזמים שמיועדים לפינוי-בינוי בכלל גרים בשכירות, והם פשוט מתפנים למקום אחר! וחלק מאלה שיזוזו מקבלים כבר כיום סיוע ממשלתי בשכר דירה. אז אחר כך הם יצטרכו לקבל יותר סיוע, או שיהיו עוד יותר עניים. איזה מין תכנון זה? כך חושבים להקל את מצוקת הדיור?"
האדריכלית יעל פדן מעמותת "במקום" אמרה: יש תפישה מוטעית שאומרת שצריך לקטול שתי ציפורים במכה אחת: לשקם שכונות באופן שגם יגדיל היצע הדירות. זה יוצר מצב שדיירי דיור ציבורי נאלצים להיכנס לפרוייקטים שהם לא מסוגלים להשתלב בהם".
האדריכלית אילנה רודישבסקי אמרה: "אנחנו מסתכלי במושגים מיושנים. הרגולציה צריכה לשאול מה המרחב של הבניינים. מה רוצה הקהילה? אולי התושבים רוצים להמשיך ולחיות בבניינים הישנים ולתחזק אותם טוב יותר, ולא לבנות מחדש?"
האדריכלית מיכל יוקלה אמרה: "מיזמי פינוי-בינוי ותמ"א 38 שנבנו בשנים האחרונות יצרו פגעים רבים. כשיזם בונה שכונה חדשה או מחודשת, שלפעמים היא שיקום של שכונת דיור ציבורי, כשבאותו זמן שכונה שנמצאת מעבר לכביש ממשיכה להיראות כמו שנראתה עשרות שנים. זה מנציח פערים ומעמיק אותם ולא בריא לא לחברה ולא לסביבה ולא לעיר. צריך לדאוג לכך שהיזם שיקבל זכויות בנייה יהיה מחויב לבנות לא רק פרויקטים חדשים אלא גם לשמור על המרקם העירוני ולשפר את התשתית והמבנים בתוך שכונות ישנות, גם כאלה שלא יכולות לעביר תהליך כולל של פינוי-בינוי. חוסר המעורבות של הממשלה יוצר מצב שבו היזם הוא המלך והבנייה משרתת רק את האינטרסים של היזם: כמה מטרים וכל מה שאפשר להכניס אחר כך לטבלת האקסל כדי שהיזם יצליח. כל התכנון העירוני מסתובב סביב רווחי היזמים על חשבון כל היבט חברתי או סביבתי".
