מגבלות ההגירה לארצות הברית ולארצות אחרות ומיעוט רישיונות העלייה שהנפיקו הבריטים, הולידו את מדיניות חלוקת הרישיונות והעדפת הצלת יהדות גרמניה ואוסטריה, שמצבה היה נואש.
הקושי העצום למצוא דרך מילוט, והקריטריונים המחמירים לעליה הוליד גם מקרי שחיתות: זיוף תעודות מקצוע, סחר ברישיונות ומעשי מרמה שונים. צ'רניאבסקי מפתיעה גם בנתונים הסטטיסטיים שהיא מספקת בספרה. לטענתה, מצב היהודים בפולין לא מאפשר לכנות אותם מהגרים, אלא יש להתייחס אליהם כאל פליטים, אשר נמלטו ממדינתם.
ייחוד נוסף בעליה מפולין נבע מקריעת המשפחות שמאפיינת אותה. היות והעליה הורכבה בעיקר ממהגרים בגיל העבודה, גילאי 18-35 – רוב המהגרים השאירו אחריהם הורים ואחים – בלי להיות מודעים כלל, כי מדובר בפרידה סופית, וכי רובם המוחלט של בני משפחותיהם ייאבדו את חייהם בשואה. לדבריה, רוב העולים מפולין סבלו מרגשי אשמה עזים, גם אם לא היה בידיהם לעשות דבר על מנת להציל את קרוביהם.
צ'רניאבסקי עצמה, עלתה לארץ בגיל 10 בשנות ה-50. הוריה כפו עליה נתק מוחלט מעברה בפולין – ורק לאחר עשרות שנים היא העזה לרדת לחקר שורשיה הלאומיים.
אירית צ'רניאבסקי נולדה בפולין בשנת 1947, לאחר שהוריה שבו לארצם מבריה"מ, אליה נסו עם תחילת מלחמת העולם. היא עלתה ארצה בגיל 10. לדבריה, ההגירה לישראל הייתה קשה בעיקר להוריה, במיוחד לאביה, רופא במקצועו, אשר התקשה להסתגל למנטליות הישראלית על שלל גווניה.
מצוקתו של האב השתקפה היטב בנעשה בבית, וצ'רניאבסקי ואחיה סבלו משורה ארוכה של איסורים להתערות בחברת הנוער בני גילה, והכחשת כל סממן למולדתה פולין – כולל איסור לדבר או לקרוא בפולנית.
עבודת מאסטר מרתקת על המאפיינים הייחודיים של 'חסידי אומות עולם'
רק בשנים האחרונות, ולאחר שהפכה לכלכלנית ויועצת עצמאית לתכנון ערים – החליטה צ'רנאיבסקי לחקור את עברה הלאומי. עבודת המאסטר המרתקת שלה, אשר פורסמה לפני מספר שנים, עסקה באיפיון הקווים המשותפים לחסידי אומות עולם על אדמת פולין – עבודה אשר חשפה פרטים רבים על חייהם הקשים מנשוא, וגורלם המר לעיתים, של אזרחי פולין אשר החליטו לחרף את נפשם ולהסתיר יהודים. לדבריה, פולנים, שהיו נחשבים כגזע נחות כמעט כמו היהודים, היו צפויים לעונש מוות אילו נתפסו מסתירים יהודים, אך בכך לא הסתיים עונשם. פעמים רבות, גם כל בני משפחתם הוצאו להורג, ולעיתים היו מגדילים הנאצים לעשות, והיו שורפים את הכפר כולו, לאחר שהתגלה כי הוסתרו בו יהודים. לדברי צ'רניאבסקי, אזרחי מדינות אחרות, ביניהן גרמניה, הולנד וצרפת – לא היו צפויים לגורל דומה – וחלקם, אף שניתפסו, לא הוצאו להורג.
"היהודים נלכדו בפולין"
לדברי צ'רניאבסקי, המיעוט היהודי בפולין ערב מלחמת העולם השנייה היה חסר תקדים. היהודים היוו כ-10% מאוכלוסיית פולין, ויותר מרבע מאוכלוסיית ורשה. רוב היהודים התגוררו בעיירות בעלות רוב יהודי. היות ופולין, שהפכה לעצמאית לאחר יותר ממאה שנה, בתום מלחמת העולם הראשונה, היא חוותה משבר כלכלי קשה, וגל לאומני שכוון בעיקרו נגד היהודים – שמצבם הלך והתדרדר
בעבודת נמלים, ליקטה צ'ראניאבסקי עשרות עדויות, מסמכים ומכתבים, המעידים על מצוקה הולכת וגוברת בשנים שקדמו לשואה, בה ביקשו רוב היהודים לצאת את פולין – אך היו נתונים במבוי סתום.
מצב היהודים בפולין שבין המלחמות, שהיה אז הריכוז היהודי הגדול ביותר אחרי ארה"ב – היה עגום. משבר כלכלי, התגברות האנטישמיות, עליית היטלר שפלש לשכנותיה של גרמניה בזו אחר זו – וסגירת הפתח להגירה לעולם החדש ולארץ ישראל – הטיל מאות אלפי יהודים למאמצים נואשים למצוא דרך מילוט מפולין, אך רק אחוזים בודדים הצליחו לחמוק מהתופת. 100 אלף יהודי פולין הספיקו לעלות לישראל, ועוד 50 אלף נוספים הצליחו להגר למדינות אחרות. 200 אלף יהודים נוספים חזרו לפולין מברית המועצות לאחר המלחמה. הקהילה היהודית הענקית, בת יותר משלושה מיליוני היהודים נספתה כמעט כולה בשואה.
בשנים שקדמו למלחמה הגבילה הממשלה הבריטית את אפשרויות העלייה, "והסוכנות היהודית חילקה את רישיונות עלייה במשורה, כשבניין הארץ ופיתוח היישוב ניצבו במרכז שיקוליה. השיקול של הצלת יהודים וחילוצם בנסיבות פוליטיות וקיומיות מאיימות – חל, ערב המלחמה, רק על יהודי גרמניה שסבלם נעשה גלוי ובוטה מאז עליית היטלר לשלטון. מצבם של יהודי פולין נחשב לחמור פחות על ידי הסוכנות היהודית ועוד יותר מכך על ידי השלטון הבריטי, וזאת אף על פי שמנהיגי היישוב בארץ היו מודעים היטב למצוקתם."
לדברי צ'רניאבסקי, "שאיפת העלייה מקיפה את המוני היהודים מכל השדרות והשכבות בפולניה ועיני רבבות תלויות במוסד העלייה כבעוגן הצלה מחיי הדלות והכיליון שהם נתונים בהם".
"על רקע המצב נוצר פער עמוק בין הצורך הדוחק של יהודי פולין להגיע ארצה לבין מיעוט רישיונות העלייה ועלותם הגבוהה.. כשהוחלט שבעלי מלאכה מאורגנים יזכו לקדימות בעלייה, שטף את הרחוב היהודי גל של התארגנויות שהותאמו לדרישות הסרטיפיקט; האפשרות לעלות עם בת זוג פתחה פתח רחב לנישואין פיקטיביים".
"רוח היזמות היתרה הולידה גם מקרי שחיתות: תעודות מקצוע מזויפות, סחר ברישיונות ומעשי מרמה שונים. אלו ואלו מצביעים על תעצומות של רצון ויצירתיות שהתנפצו על סלע מגבלות העלייה ומיעוט הסרטיפיקטים" כותבת צ'רניאבסקי.
"יהודי פולין - פליטים, לא מהגרים"
אם נמקם על פני סולם את "המהגר האידיאלי" בקוטב אחד ואת "הפליט האידיאלי" בקוטב האחר הרי שהעלייה מפולין בשנות ה– 30 דומה יותר ליציאה של פליטים מאשר להגירה שבמסגרתה נבחרים באופן חופשי היעד ומועד ההגירה.
העולים מפולין שאפו לצאת משם בכל מחיר, נאבקו על יציאתם, וכמעט שלא יכלו לבחור את היעד המועדף עליהם. ההחלטה לעלות לא הייתה כרוכה בהתלבטויות קשות. לעומת זאת, השגת רישיון העלייה דרשה פעילות אינטנסיבית, קשה וארוכה, וברוב המקרים חסרת תוחלת.
"הנציגות הציונית בפולין נותרה חסרת אונים ותלותית"
מהסוכנות היהודית בירושלים נשלחו למשרד הארץ ישראלי בוורשה הוראות מפורטות בכל עניין: מהוראות מדוקדקות לגבי אישורי עלייה ועד לנושאים הקשורים לניהולו היום–יומי של המשרד, למספר המועסקים ולשכרם, לחברי ועדות המשרד ועוד. באופן הזה היה נתון המשרד הארץ ישראלי בוורשה "בין הפטיש לבין הסדן". מחד גיסא היה עליו לטפל בעשרות אלפי המתעניינים בעלייה ולדחות את רובם, ומאידך גיסא היו מנהליו כמעט חסרי סמכויות: מהארץ נשלחו אליהם רשימות של מועמדים לעלייה - קרובים, מומחים ואחרים; העולים בקטגוריות האחרות נבחרו על פי קריטריונים שהוכתבו על ידי הממשלה ועל ידי מחלקת העלייה בסוכנות, כך שלאנשי המשרד הארץ ישראלי לא נשארו תחומי החלטה. הם, שעמדו בחזית הראשונה מול אלפי המבקשים לעלות, נאבקו ללא לאוּת להרחבת סמכויותיהם. הם חשו שבהיותם קרובים ל"שטח", הערכותיהם נכונות וצודקות יותר מאלה של הפקידים בירושלים.
אך מאבקם של אנשי המשרד בוורשה כשל, והם היו תלויים לחלוטין בפקידי הסוכנות בירושלים גם מהבחינה האישית, מכיוון שנזקקו לאישורם לצורך עלייתם ועליית בני משפחותיהם.
"רק בעלי האמצעים עלו ארצה"
הקריטריון הרשמי המרכזי לבחירת העולים היה התאמתם ובעיקר תרומתם לכלכלת הארץ ובניינה. בדיקה מדוקדקת של הקריטריונים מצביעה על כך שעלייה לארץ לא התאפשרה כלל לאלה מבין יהודי פולין שהיו חסרי אמצעים. המעטים שהתאימו לקריטריונים - קרובים, בעלי מלאכה, תלמידים ואנשי דת, מומחים וחקלאים - נדרשו להיות בעלי הון, ולוּ בסיסי, על מנת לעמוד בתנאי הסף של המועמדות לעלייה. אפילו החלוצים נדרשו לגייס את דמי המסע לארץ בכוחות עצמם. רבים מהעולים נאלצו להיות גם בעלי קשרים, יוזמה ותעוזה, ובהרבה מקרים גם בעלי נכונות לפעול מחוץ למסגרת החוק על מנת שיוכלו להיכלל בין בני המזל שהצליחו לעלות. "המון העם" נשאר מאחור.
ניתוח סטטיסטי של דיווחי העלייה מפולין מאפשר לבחון את מאפייניהם של העולים ולהשוותם לדפוסי הגירה ועלייה בזמנים אחרים ובנסיבות אחרות. רוב העולים היו בני 18 עד 35 , כלומר אנשים צעירים בגיל עבודה, בדומה לדפוס קלאסי של הגירה. לעומת זאת, שיעור הילדים עד גיל 16 בקרב העולים מפולין היה 18 אחוזים בלבד. מאפיין זה, נוסף על השיעור הגבוה של רווקים וזוגות על נשואים ללא ילדים, מצביע על כך שהעלייה מפולין בשנות ה – 30 הייתה בעלת אופי פחות "משפחתי" מההגירה הגדולה לאמריקה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה - 20.
"ההגירה קרעה משפחות – והמהגרים הפכו אכולי רגשות אשמה"
רוב העולים מפולין הותירו אחריהם אחים והורים מבוגרים, וכן קרובים רבים אחרים שנבצר מהם לעלות. רובם ככולם נספו בשואה.
שיעור המהגרים מכלל יהודי פולין היה זעיר: מתוך למעלה משלושה מיליון יהודי פולין עלו לארץ בשנים 1939-1930 כ– 100,000 עולים בלבד (עלייה לגלית ובלתי–לגלית) ונוסף על כך היגרו לארצות אחרות עוד כ– 50,000 יהודים, כך שכלל המהגרים במשך העשור הזה היוו כחמישה אחוזים בלבד מיהדות פולין. המספר הזה נמוך בהשוואה לשיעור הגבוה בהרבה של יהודי גרמניה שהצליחו לצאת ממנה ערב מלחמת העולם השנייה.
כך נשאר כל מרכז הכובד של יהדות פולין מאחור. לארץ לא הובאה שום קהילה שלמה, ומשפחות בודדות בלבד הצליחו לצאת במלואן מפולין לפני השואה. זהו גורם נוסף לשבירת מסגרות משפחתיות ופיצולן, כשבמקביל לבניית הבית החדש בארץ נשאר בפולין גרעין המשפחה והבית הישן.
"רגשי האשמה שלא מרפים"
לדברי צ'רניאבסקי, העלייה מפולין, בניגוד לדפוס ההגירה הקלאסי - בעיקר ההגירה מעבר לאוקיינוס - לא לוותה בתחושה של פרידה סופית. הבית הישן היה במרחק של ימי מסע אחדים מהארץ.
רבים ראו בעלייתם עלייה של "חלוצים" וקיוו שתוך זמן קצר יביאו בעקבותיהם את בני משפחותיהם. אפשר רק לדמיין את השבר הנורא שפקד עולים אלה כשכל הקלפים נטרפו עם פרוץ המלחמה, ועוד יותר מכך - כשנודעו ממדי השואה.
כך תיארה את הפרידה חנקה שיצאה את בית הוריה בדרכה לארץ בימים הראשונים של ספטמבר 1939 ושאת עדותה מביאה צ'רניאבסקי כדי להדגים את הקושי העצום בהגירה: "הודעתי להוריי שאני יוצאת לווילנה ומשם אנסה להבקיע לי דרך לארץ. הוריי התחננו לפניי שלא אעזבם ומה שיעלה בגורלם יעלה גם בגורלי. קשים היו ימי הפרידה מהבית. היתה לי הרגשה ששוב לא נתראה לעולם ואין לדעת מי מאיתנו יישאר בחיים. באלפי נימים קשורה הייתי לבית הוריי לאמא לאבא לאחים ולאחיות. היום כאילו מאבן קורצתי - נפרדתי מהם לנצח."
ור. ש. (שגם את עדותה מביאה צ'רניאבסקי): "אני לפעמים חושבת שהיה הרבה יותר יפה אילו היינו נשארים כולם עם הוריי ואולי היינו הולכים איתם. אבל אולי בימים הקשים במחנות הם חשבו: הנה איזה מזל! הילדים שלהם חיים ושהם עשו טוב, ההורים, ושאבא צדק שהוא שלח אותנו לעולם החופשי. אני זוכרת שליוו אותנו לרכבת. אני רואה את אח שלי, הקטן שנולד אחרון, רץ אחרי הרכבת, אני רואה אותו, אני אראה אותו עד הימים האחרונים שלי, והוא צעק: "אני אבוא! לא הרבה זמן ואני אבוא!" .
"בעור שיניהם" בהוצאת רסלינג. 268 עמודים.
