לפני כמה שנים טסתי עם חבר לוינה, בירת אוסטריה. בישראל באותם הימים אצבע של 10 גרם חשיש עלתה 200 ש"ח ונמכרה עטופה בניילון נצמד ואלומיניום. מוצר צריכה בסיסי זמין במחיר שווה לכל נפש. האיכות נעה בין בינונית לירודה אבל זה כבר עניין אחר. אחת התוצאות הייתה שחברי ג' ואני בילינו לא מעט שעות מבושמים מחשיש. לקראת טיסתנו לוינה החלטנו לנצל את החופשה לחו"ל לקצת התאווררות מעננת הקנאביס "לא נעשן בחו"ל" אמר ג' "כן, נעשה הפסקה" השבתי לו.
ביום הגעתנו להוסטל, אחרי ששמנו את הדברים בחדר, התארגנו במהרה ויצאנו לראות את העיר. בלובי פגשנו אמריקאית מצחקקת בשם מישל שהייתה גם היא בדרכה לעיר והחלטנו להסתובב ביחד. במונית בדרך התברר שמישל מגיעה מעיירה במערב התיכון וזו הפעם הראשונה שלה באירופה. היא וחברה הגיעו לטיול של שלושה שבועות ביבשת הישנה והיא מתרגשת מכל רגע בצד השני של האוקיינוס האטלנטי. נכנסו לאחד הברים תוך כדי שמישל לא מפסיקה לספר, תוך כדי שהיא מצלמת באובססיביות, כמה היא מתרשמת מהסטייל ואורח החיים האירופי.
במהלך שיחה, בערך בבירה השנייה, התברר שההתלהבות של מישל מאירופה לא הפריעה לה להחזיק בעמדות האמריקאיות הכי שמרניות: היא התנגדה למין לפני נישואים, לנישואי גייז ולהפלות. כששאלנו אותה על המצב הכלכלי בארה"ב אחרי המשבר העולמי של 2009 היא טענה שאין שום בעיה, המצב נהדר. "למעשה, בדיוק קניתי בדיור במחיר נ-ה-ד-ר" היא אמרה. מישל סיפרה לנו שבעקבות המשבר הכלכלי, לווים רבים לא עמדו בתשלומי המשכנתא שלהם מה שגרם לבנקים לפנות אותם, לעקל את בתיהם ולהציע אותם במחירי רצפה. "גם כל הדיבורים על הקושי למצוא עבודה הם מוגזמים. כל עוד אתה עובד בתעשיית הביטוח, כמוני, או בפיננסים - אין שום בעיה". בקיצור, בחורה די מבאסת.
מישל הזאת באה לנו די ברע, ועוד על היום הראשון בוינה. בשלב הזה לג' ולי הייתה בדיוק אותה מחשבה בראש: צריך למצוא כיוון. התברר שלמרות שמישל הייתה שמרנית א-לה דונאלד טראמפ היא דווקא גילתה עניין חיובי בעישון מריחואנה. בקיצור קצרצר ב-WeBeHigh.org שלח אותנו לבר בשכונה באזור אחר של העיר שמשתרעת על פני 414 קילומטרים רבועים. לקחנו מונית עד לשם רק כדי לגלות שהבר סגור. התבאסנו שוב והתחלנו ללכת בשכונת מגורים שקטה ומשעממת.
הגענו לגינה ציבורית קטנה ובמקריות מוחלטת ישב שם בחור בשנות ה-30 לחייו ועישן ג'וינט. פניתי אליו באנגלית ושאלתי אם הוא יודע איפה אפשר לקנות אבל הוא לא הבין מילה אנגלית. "רוסית וגרמנית" הוא אמר. בזמן שג' ניסה לדובב אותו, קלטתי בזווית העין נוסעת צעירה יורדת ממונית כמה מטרים מאיתנו. פניתי אליה ושאלתי בצורה הכי מנומסת וישרה בעולם: "סליחה, אני לא דובר גרמנית - את יכולה בבקשה לשאול את האדון בשמי האם הוא יכול להגיד לנו היכן ניתן לרכוש מריחואנה?". היא חייכה קלות ותרגמה את השאלה שלי ללא היסוס. הבחור השיב לה בגרמנית והיא תרגמה: "הוא אומר שהוא לא יודע איפה לקנות אבל נשאר לו מספיק לג'וינט אחד והוא והוא ישמח לעשן אותו איתכם איתכם". חייכנו מאושר ומייד הצטרפנו אליו לספסל.
תוך כדי עישון ג'וינט המריחואנה הוינאית האיכותית ניסינו לתקשר בערבוביה של תנועות ידיים ושילוב של אנגלית וחצאי מילים ברוסית וגרמנית. המארח הנחמד שלנו התגלה כבחור רוסי שגר ועובד בוינה והיה מתוסכל מחוסר ידיעת האנגלית שלו. "Soviet Monkey" הוא אמר והצביע על עצמו. התפוצצנו מצחוק ומייד אח"כ התקבצנו לסלפי - לפני שאפילו ידענו שקוראים לו כך.
לא הספקנו לסיים את הג'וינט ולפתע צעדנו לידנו שני גברים אפריקאים צעירים שנראו די מרוצים מעצמם. ניסיון העבר לימד אותי שלא יהיה בלתי סביר שפליטים ומבקשי מקלט מאפריקה יעסקו בממכר מריחואנה בכמויות קטנות. המשכתי בקו החוצפה הישראלית וחתרתי למגע. "ערב טוב, מה שלומכם?" שאלתי את שני האדונים. "ערב מצויין." הם השיבו. "רציתי לדעת, במידה ואני רוצה לקנות משהו לעשן - איפה לחפש פה באזור?" שאלתי. השניים חייכו אחד אל השני ולפני שהספיקו להשיב הגיחה מישל והחלה משדלת אותם למכור לה גראס. "בבקשה-בבקשה-בבקשה תמכרו לי גראס" היא אמרה בקול ילדותי תוך כדי שהיא מעווה את פניה להשגת האפקט המקסימלי מבקשת התחינה. תוך כדי השיחה הם בטבעיות מוחלטת החלה להימרח עליהם; משעינה את גופה כנגד גופם, מלטפת את שולי מעליהם ומסדרת את הצווארונים שלהם. שני החבר'ה לא היו פראיירים ומכרו לה שני גרם במחיר כפול - 40 אירו. למזלנו מישל כל כך התרגשה שלא היה לה איכפת.
המארח שלנו, שזכה לכינוי הרשמי "קוף סובייטי", הציע שנלך לעשן בדירתו שסמוכה למקום. הגענו לדירה קטנה ועמוסה בקיטש וינאי עם נגיעות רוסיות. כמו כל מהגר עבודה היו לקוף הסובייטי תמונות של בני קרובי משפחתו שברוסיה. החיפוש אחר ניירות גלגול לא העלה דבר. לא היה לבן אדם נייר גלגול אחר לרפואה בדירה - לא לטבק, לא ניירות גדולים, לא קצרים, לא כלום. היה ברור שאין טעם בכלל ללכת לחפש פיצוציה, קיוסק או חנות פתוחה באמצע הלילה. "יש לך משהו אחר לעשן איתו?" שאלנו. הוא החל לחפש בארונות ובמגירות וגם לא מצא דבר - לא באנג, לא וופורייזר, לא מקטרת. גורנישט מיט גורנישט כמו שסבתא שלי הייתה אומרת.
חכו רגע! הוא אמר, שלף מן המקרר פחית משקה אנרגיה ופקד עלי לשתות אותה. הייתי בטוח שהוא ראה יותר מדי פרסומות לרד בול או משהו אבל הוא היה רציני לגמרי. רוקנתי את הפחית בשני שלוקים והנחתי אותה על השיש. הוא השכיב את הפחית, כיווצץ אותה קצת ובעזרת סכין חורר בה חמישה-שישה חורים קטנטנים. הוא לקח אותנו החוצה, פיזר את הקססה על החורים, הצמיד את הפחית לפיו - והדליק עם מצית את תערבות הטבק והקנאביס מלמעלה, כך שהעשן ממלא את הפחית ונשאף דרך הפיה.
העברנו בינינו את מתקן העישון המאולתר שהקוף הסובייטי הינדס עבורנו ברוב תושייתו. הייתי אחרון בסבב. כך מצאתי את עצמי מרים פחית מחוררת, ב-2:00 בלילה, באמצע שכונת מגורים שקטה בוינה, מדליק מצית כדי לשאוף קצת עשב ירוק. העשן הדחוס, העוצמה של התוצרת המקומית וצורת העישון האיטנסיבית עלו לי לראש בבת אחת והסטלה נפלה עלי. העיקר אמרנו לא נעשן ג אמר לי ושנינו פרצנו בצחוק.
