תאיר קמינר, בת 19: "בעשירי בינואר, אתייצב בבקו"ם ואצהיר על סירובי לשרת בצבא, ועל רצוני לעשות שירות אזרחי חלופי", היא מצהירה. ביום ראשון, 10.1.2016, בשעה 12:00, תתכנס משמרת תמיכה של תומכי סרבנות מול הבקו"ם: "יש אלטרנטיבה ואנחנו כאן עם תאיר, כדי להביע סולידריות ולחזק את מי שמוכנה לשלם מחיר אישי לא קל, כדי לומר די למצוקה האנושית השקופה של רבים"

תאיר קמינר
תאיר קמינר

לסירובה של תאיר מתלווה מכתב תמיכה, עליו חתמו כמה עשרות מבוגרי תיכון עירוני א' בתל אביב. תאיר עצמה חתומה על מכתב הסרבניות של 2014.

תאיר מוסיפה: "שנה שלמה עבדתי בשנת שירות עם ילדים החיים באזור של מלחמה, שגדלים במציאות קשה וראיתי את ההשפעה שלה עליהם, ולמציאות הזו אני אומרת – די! שם החלטתי לסרב לשרת בצה"ל. הסירוב שלי נובע מרצון לתרום לחברה שלי ולהפוך אותה למקום טוב יותר. מניסיונם של שוברים שתיקה, מוטל עלינו ללמוד שעור: אני לא מתכוונת לשבור שתיקה בדיעבד – אני שוברת אותה עכשיו, למפרע".

תאיר קוראת לממשלת ישראל לפתוח במו"מ מדיני, ולקטוע את מעגל השנאה, הסבל והמלחמה. לטענות נפוצות כלפי הסירוב, היא עונה: "כל עוד נמשיך לשלוט במיליוני אזרחים בשלטון צבאי, תמשיך ישראל להתרחק מדמוקרטיה. ביטחון אמתי יתקיים כשהעם הפלסטיני יחיה בכבוד ובחופש במדינה עצמאית לצד מדינת ישראל. לכן, הסירוב הוא חלק מהמאבק לדמוקרטיה ובטחון, לא פגיעה בדמוקרטיה ובטחון."

לצעירים וצעירות בני גילה, היא אומרת: "לשרת בצבא זו החלטה פוליטית בעלת משקל כבד, בדיוק כמו סירוב. אנחנו, הצעירים, צריכים לבחון אותה ואת המשמעות שלה לעומק. אנחנו צריכים להבין את השלכותיה על החברה שלנו. כשאני עשיתי זאת, בחרתי לסרב. הכלא הצבאי מפחיד אותי פחות מאשר אובדן האנושיות של החברה שלנו"

תאיר מלווה ע"י "מסרבות" - רשת פעילות ופעילים שמטרתה היא לתמוך בסרבניות וסרבנים פוליטיים ולקדם שיח בנושא סרבנות בקרב הציבור הישראלי.

הצהרת הסירוב של תאיר

קוראים לי תאיר קמינר, אני בת 19, והשנה סיימתי שנת שירות של תנועת הצופים בשדרות. בעוד כמה ימים, אכנס כנראה לכלא. שנה שלמה התנדבתי בשדרות, עבדתי עם ילדים החיים באיזור של מלחמה, ושם החלטתי לסרב לשרת בצה"ל. הסירוב שלי נובע מתוך רצון לתרום לחברה שלי ולהפוך אותה למקום טוב יותר והוא חלק ממאבק מתמשך למען שלום ושיוויון. הילדים שעבדתי איתם גדלו בלב הסכסוך וחוו חוויות קשות מגיל צעיר, חוויות שעיצבו ברבים מהם שנאה גדולה, שאפשר להבין אותה, במיוחד כשהיא באה מילדים צעירים. כמותם, רבים מהילדים שגדלים בעזה או בשטחים, במציאות קשה אף יותר, לומדים לשנוא את הצד השני. גם אותם אי אפשר להאשים. כשאני מסתכלת על כל הילדים יחד, על הדורות הבאים של שני הצדדים ועל המציאות שבה הם גדלים, אני רואה המשכיות של טראומות וכאב.

ואני אומרת: די! כבר שנים אין שאיפה לתהליך מדיני, לא קיים ניסיון להביא שלום לעזה ולשדרות. אבל כל עוד הדרך הצבאית והאלימה נמשכת, אנחנו מייצרים בשני הצדדים דורות של שנאה שרק יחמירו את המצב. חייבים לעצור את זה. לכן אני מסרבת: כדי לא לקחת חלק פעיל במעשה הכיבוש השטחים הפלסטינים ובעוולות שנעשות לעם הפלסטיני תחת הכיבוש, כדי לא לקחת במעגל השנאה בעזה ובשדרות.

תאריך הגיוס שלי נקבע ל- 10/01/16. ביום זה אתייצב בבקו"ם ואצהיר על סירובי לשרת בצבא, ועל כך שאני רוצה לעשות שירות אזרחי חלופי. בשיחות עם אנשים הקרובים אלי, האשימו אותי בכך שאני פוגעת בדמוקרטיה כשאני לא מקיימת את חוקי המדינה. אבל הפלסטינים בשטחים הכבושים חיים תחת שלטון ממשלת ישראל, על אף שלא בחרו בה. כל עוד ישראל תמשיך להיות מדינה כובשת היא תמשיך להתרחק מהיותה מדינה דמוקרטית.

לכן, הסירוב הוא חלק מהמאבק לדמוקרטיה, לא פגיעה בדמוקרטיה. אמרו לי שאני מתנערת מאחריות על ביטחונה של מדינת ישראל. אבל כאישה שרואה את כל בני האדם כשווים וחושבת שחייהם חשובים במידה שווה, אני מתקשה להאמין בטיעון הביטחון כל עוד הוא מופנה אך ורק ליהודים. במיוחד עכשיו, כשגל הטרור הולך ומתמשך, ניתן לראות שהצבא לא מגן אפילו על היהודים, כי אין דרך ליצור ביטחון בתוך מצב של כיבוש. ביטחון אמיתי יתקיים כשהעם הפלסטיני יחיה בכבוד ובחופש במדינה עצמאית לצד מדינת ישראל. היו שהביעו חשש לעתידי האישי במדינה בה לצבא חשיבות כה רבה. הציעו לי לשרת למרות עמדותי או לפחות לא לסרב בצורה פומבית שכזו. אבל למרות כל הקשיים והחששות, בחרתי לסרב באופן גלוי, המדינה הזו, הארץ הזו, החברה הזו - חשובים לי מדי מכדי שאסכים לשתוק. גם לא חונכתי לדאוג רק לעצמי, כל חיי עד כה היו של נתינה ומעורבות חברתית.

הלוואי והסירוב שלי, אפילו אם אשלם מחיר אישי עבורו, יעזור להעלאת נושא הכיבוש לסדר היום הישראלי, כי ישראלים רבים לא מרגישים בכיבוש או שוכחים אותו בחיינו הבטוחים כל כך ביחס לחיי הפלסטינים, או לחיי ישראלים אחרים בנגב המערבי. משכנעים אותנו שאין ברירה אחרת חוץ מהדרך הצבאית והאלימה, אך אני חושבת שזוהי הדרך ההרסנית ביותר, ויש דרכים אחרות. אני מבקשת להזכיר לכולנו שיש ברירה: משא ומתן, שלום, אופטימיות, רצון אמיתי לחיות בשוויון, בביטחון ובחופשיות.

משכנעים אותנו שלצבא אין קשר לפוליטיקה, אבל לשרת בצבא זו החלטה פוליטית בעלת משקל כבד, בדיוק כמו סירוב. אנחנו, הצעירים, צריכים לבחון אותה ואת המשמעות שלה לעומק, ולהבין את השלכותיה על החברה שלנו. כשאני עשיתי זאת, בחרתי לסרב. הכלא הצבאי מפחיד אותי פחות מאשר אובדן האנושיות של החברה שלנו. אני לא רוצה לעשות דברים שאני לא עומדת מאחוריהם ולשבור שתיקה בדיעבד. אני מסרבת, וגם אתם צריכים לחשוב על זה.

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS