מתוך קבוצת ילדי גירושין, תת-הקבוצה שחוותה בגידות הורה (בדרך כלל מתמשכות) היא הקבוצה שנפגעה ביותר. ילדים שחוו את הבגידה בגיל בית הספר נפגעו יותר מילדים צעירים יותר ומבוגרים.
מספר נושאים עולים, כגון: תפיסת הבגידה לא רק כדחיית ההורה הנבגד אלא כדחיית המשפחה ושל הילד המלווה בחרדות של נטישה, יש פער בין הבנה קוגניטיבית לעומת תגובות רגשיות עמוקות ופגיעה רגשית, חוסר אמון מתמשך כלפי ההורה, חרדה של קריסת המשפחה, תגובות של פאראנטיפיקציה (הרגשה של הילד שהוא צריך להיות הורה של ההורה הנפגע, להגן עליו, לפצות אותו, לתמוך בו ולפעמים לתפקד במקומו), קונפליקט נאמנויות, מוכן לא לספר רק אל תעזבי/תעזוב—מה יהיה עלי, התבגרות טרום זמנה, אי אפשר לבטוח באיש או בעולם, וכו.
מחקרים בעבר הראו שבגידת הגברים הנשואים שכיחה יותר מבגידת הנשים. מחקרים חוזרים שכללו נשים עובדות הראה שבעצם אין הבדל משמעותי בין גברים ונשים. מחקרים טוענים שמעל 50% (וכנראה גם יותר) מבני זוג נשואים בגדו לפחות פעם אחת.
סיבות רבות נזכרות כסיבה לגירושין: חוסר התאמה, בעיות תקשורת, חוסר בשלות, התפתחות אישית, בעיות כלכליות, אי סיפוק מיני, התעללות נפשית/פיסית וכו.
בגידה היא הסיבה המצוטטת ביותר (לבד או בתוספת נסיבות אחרות לגירושין). בעוד יוזמת גירושין (ללא בגידה) גורמת לרגשות אשם, יוזמת גירושין בעקבות בגידה—לא.
הממצאים מעלים שאלות מעניינות. למשל, בזמנים של חופש מיני רב על כל צורותיו, עדיין האקסקלוביות המינית בנישואין היא נורמה חברתית בעלת עוצמה רבה (סקרים מראים על 99% שחושבים כך). זהו אולי הסבר לשאלה מדוע הבגידה נחשבת להפרה כה בוטה שיש לה השלכות כה קשות גם על בני הזוג וגם על הילדים, ולטווחים כה ארוכים (דרך אגב, נושא בגידה הוא גם נושא הנחשב לנושא קשה במיוחד בטיפול זוגי).
יש לכך, כנראה, מספר הסברים—ביולוגיים, פסיכולוגים וחברתיים. המחקר ייחשף לראשונה בכנס"המשפחה המשתנה" שייערך במכללה האקדמית כנרת ב—22 בדצמבר
