הזכות לדיור הינה אחת הזכויות החברתיות הבסיסיות ביותר וככזו היא מוזכרת באמנה הבינלאומיות של האו"ם בדבר זכויות האדם משנת 1948, וכן באמנה הבינלאומית לזכויות חברתיות וכלכליות משנת 1966 – על שתיהן חתומה ישראל.
כפי שהגדיר האו"ם, מימוש הזכות לדיור נאות כוללת מספר אספקטים להתייחסות: דיור בר השגה, שוויון בדיור ונגישות לכל קבוצות האוכלוסייה, תנאי פרטיות ומרחב מחיה הולמים, הזכות לביטחון משפטי בכל חזקת מגורים, נגישות לשירותים, בחירה חופשית של מקום המגורים, והזכות לדיור שתאפשר לאדם לקיים את תרבותו ולבטאה.
הקואליציה לדיור בר השגה קוראת לממשלה לשנות את התפיסה הרווחת היום לגבי מדיניות הדיור בישראל, לפיה כוחות השוק הם אלה שיסדירו את צרכי הדיור ואילו המדינה מתמקדת באוכלוסיות קצה בלבד, ובמקומה לאמץ ערכים בסיסיים של שוויון הזדמנויות וצמצום פערים חברתיים ולחתור למדיניות של תמהיל חברתי. אלה מחייבים חשיבה אחרת וחזון אחר.
לדברי עו"ד גיל גן-מור, ראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח וחבר הקואליציה לדיור בר השגה, "על המדינה מוטלת החובה שלא לפגוע בזכות לדיור שלא לצורך ויתרה מכך, לנקוט בצעדים חיוביים למימושה המלא. באמצעות כלי מדיניות שונים ניתן לקדם מדיניות של דיור מכיל, שחותרת לכך שהשכונות והערים תהינה פתוחות ונגישות לאוכלוסיות ממגוון רקעים, שיהיו בהן דירות בגדלים שונים- לבעלות ולשכירות- במחירי השוק, וכן דיור בר השגה שמחירו נגזר כאחוז סביר מהכנסת הזכאים."
