בינתיים עלטה סביב. יש בעלטה משהו מפחיד. מפחיד ומאיים. בעלטה הסכינים נשלפות. צריך לעטות עליך שריון ולהיות מוכן לכל מכה שלא תבוא. ציפי עדיין שותקת. לא לזמן רב היא תשתוק. אני יודע מה היא תאמר כשהיא תפצח בקול מתבכיין: "אין ממשלה ואין ראש ממשלה בישראל". המלים, מלים של ציפי, הלחן עממי. היא תיתן לכולם להבין שאם היא הייתה ראש ממשלה, שום "נרגילה" לא הייתה נדלקת ומדליקה לנו את הכרמל.
ביבי לא מודאג מציפי. זה קטן עליו. למרות זאת צריך להקדים תרופה למכה. הוא לא יעטה שריון אבל ילבש מעיל רוח. הוא יצטייד באוזניות ומשקפת, וידלג מעל כל הר וכל גבעה. הוא יראה לציפי מהי מנהיגות אמיתית. הוא יראה לה שהוא לא רק ראש ממשלה, הוא גם רב-טפסר. מעיל רוח, אוזניות ומשקפת מצטלמים טוב מאד.
במיוחד המשקפת, בתנאי שהיא תהיה פתוחה כמובן. גם הבלורית המתבדרת ברוח ה"מתעתעת" מוסיפה חן וסמכותיות. אמנם השנים דלדלו אותה במקצת, אבל היא עדיין שומרת על מכובדות. מה שחסר עכשיו זאת "פמליה" גדולה ומרשימה. הוא ידאג לשובל ארוך שישתרך אחריו. האורך במקרה זה בהחלט קובע. גם איכות האנשים שיזדנבו אחריך קובעת, העיקר שהם יהיו חסרי פנים. ביבי ידאג שיהיו שם שרים, ורמטכ"ל, ומפכ"ל, ורבי טפסרים, וכמובן עדת עיתונאים הצמאה למוצא פיו. כל אלה, יחד עם חבורת שומרי הראש שסוככת עליו מכל עבר, זה מבטיח להיות "שוס" לא נורמאלי. רק אז ביבי ידבר. הוא ידבר בקול עמוק וסמכותי, וכולם ישתו את דבריו בשקיקה: "אם אין מים, שהעם ישתה מלים".
ראיתי את המחזה ולבי המה מגאווה. "זה ראש ממשלה!!" אמרתי. שמעתם איך הוא שאל את המוני האנשים שהקיפו אותו? "כמה מטוסים אתם רוצים שאני אביא לכם? עשרים? שלושים?". הם אמרו "עשרים", וביבי השיב להם מינה וביה: "אין בעיה. אני אביא לכם עשרים. אני כבר אדבר עם החברים שלי. שישלחו מה שצריך". כולם הביטו בו בהשתאות והוא הוסיף בטון צ'רצ'ילייני אופייני: "הקרב יוכרע באוויר". האמינו לי, צ'רצ'יל לא היה אומר את זה טוב יותר. רק אחרי זה הוא ניגש לתדרך את הכבאים: "המשימה שלנו עכשיו היא לכבות את השריפה!!". כך הוא אמר בקולו הסמכותי. מזל שהוא גילה להם. אחרת איך יכלו לדעת? מי יודע אם הכבאים, לא יוצלחים שכמותם, לא חשבו שמטרת ההתכנסות המרשימה היא לצורך צליית תפוחי אדמה עטופים בנייר כסף. הלא מדורה כבר יש. ציפי תראה את זה ותמות מקנאה.
כשרב טפסר ביבי סיים לתדרך את כבאיו, חשתי תחושה של פספוס. היה חסר משהו. חיכיתי שיבוא משפט המחץ. בעצם, אפילו לא משפט, רק שלוש מלים קצרות ואלמותיות: "דם, יזע ודמעות". זה היה כל כך מתאים לנסיבות, וזה היה יכול להיות יופי של צ'רצ'יל. הוא לא אמר אותן, אבל, לא נורא. גם בלעדיהן קשה שלא לשים לב לדמיון הרב בין השניים. ביבי וצ'רצ'יל. וכמו צ'רצ'יל שהיו לו הרבה חברים, לא אלמן ישראל: גם לביבי יש הרבה חברים. קחו למשל את אבו מאזן? חבר ידוע מילדות. גם מובארק חבר טוב. לא מזמן אמר על ביבי ש"הוא מקסים". נכון שהוסיף ש"על הבטחותיו אי אפשר לסמוך", אבל זה באמת שולי.
ומה עם המלך עבדאללה? אתו, באמת אי אפשר לדעת. פעם הוא כך ופעם הוא כך, וכמו שבני הדודים שלנו אומרים: "יום עאסל יום באסל". לעומתו, ארדואן מתורכיה באמת חבר. מה זה חבר!! הוא מוכן ללכת אחרי ביבי "באש ובמים", תרתי משמע. חוץ מאלה, יש לביבי עוד חברים. פפנדריאו, סרקוזי, ברלוסקוני, פוטין. במיוחד שני האחרונים. ידידים בלב ובנפש של ביבי. לא אופתע אם יתברר שבילדותם הם היו יחד ב"צופים" ושרו סביב המדורה: "הרוח נושבת קלילה לה... לה..., נוסיפה קיסם למדורה...לה....לה....". לביבי יש עתה הזדמנות פז להזמין שוב את חבריו משכבר הימים למדורה היפה. הפעם הם לא יוסיפו קיסם למדורה לה...לה.... הפעם הם יוסיפו לה "נרגילה ...לה.....לה....".
למה? כי הרוח לא קלילה. היא "מתעתעת". בסוף, ואולי תוך כדי, הם גם יוכלו לבצע טכס "כיבוי צופים" כהלכתו. זה יזכיר להם נשכחות. מובן שבמהלך הטכס, הם יתערבו מי משפריץ יותר ומי מגיע הכי רחוק. אינני יודע מה היה פעם, אבל היום אין לי ספק ש"ידו" של פוטין תהיה על העליונה. לביבי וברלוסקוני אין שום סיכוי לנצח את ה"אליושין" הענק של פוטין. על ברלוסקוני, אין מה לדבר בכלל. המסכן לא הצליח להוציא אפילו זרזיף אחד קטן. גם ביבי לא היה משהו. זה נכון שהוא זירזף קצת, אבל כל מה שהוא הצליח לעשות זה להרטיב את נעליו ולטפטף קצת על מכנסיו. ואוי לאותה בושה!
העולם ראה, והתפקע מצחוק: "הלו, זה ביבי הגדול?!! זאת ישראל של "אנטבה" ושל "ששת הימים"? זאת המעצמה שרוצה להשמיד את הכורים הגרעיניים באיראן? איך תעשה זאת אם היא לא מסוגלת להתמודד אפילו עם נרגילה אחת קטנה!!". כולם ראו אם כן, ש"המלך הוא עירום". וכשהמלך עירום, הסקרנים באים בהמוניהם לראות את הבושה. נכון שחלקם באו לעזור לביבי האומלל, אך היו אחרים שבאו "לעשות קצת צחוקים" (שלוש הכבאיות של אבו מאזן).
היו גם כאלה שבאו כדי לנקום את נקמת המשט ולהראות לביבי מיהו באמת הבריון הכי חזק בשכונה. היחיד שהיה חסר כדי להשלים את התפאורה המרשימה היה אחמידנז'אד. אידיוט. אם גם הוא היה שולח מטוס (או טיל), הוא היה מראה לביבי "מאיפה הדג משתין". אבל לא נורא, גם בלעדיו, הבושה הייתה מהדהדת.
כולנו התביישנו, אבל לא ביבי. הוא הרי קוסם, וככזה, חזקה עליו שידע להפוך חולשה לעוצמה. אתם זוכרים את הבדיחה ההיא עם הילד הקטן שהתרברב בפני חבריו, ומבלי להניד עפעף אמר: "מזל שהוציאו אותי מתחתיו. אחרת הייתי הורג אותו מכות"? אז זה ביבי שלנו. גם אם הוא חלש, הוא ידבר בקול סמכותי כדי שיחשבו שהוא חזק. גם אם אין לו דבר להראות משל עצמו, הוא יראה את ה"סופרטנקר" המפלצתי של אובמה, ובפוזה "ביביאנית" אופיינית הוא יחלק פקודות לכבאים. אחר כך הוא יתעד את עצמו באלף צילומים כשהוא מדלג על ההרים ומפזז על הגבעות. בפעם הראשונה שעשה את זה, אמרתי לעצמי, לא נורא. אבל כשהמחזה הזה נמשך ונמשך, זה נעשה פתטי. לרגע רציתי לצעוק לו: "ביחייאת.... ביבי.... תעזוב אותם כבר. תן להם לעבוד! ולך גם אתה לעבוד. לך לעבוד כראש ממשלה ולא כרב-טפס"ר!!". בסוף החלטתי לשתוק, כי ידעתי שאין עם מי לדבר. אז סגרתי את הטלוויזיה והלכתי לישון. לישון מבושה. החלטתי שאני אתעורר רק אחרי שהכל יסתיים, כלומר כש"הקרב יוכרע באוויר".
בבוקרו של יום שני, הקרב הוכרע באוויר. כוחותינו, בעזרת החברים של ביבי, ניצחו את הנרגילה השובבה. על ניצחונות כאלה נאמר: "עוד ניצחון כזה ואבדנו": ארבעים ושתיים גוויות חרוכות, עשרות פצועים, יישובים חרוכים, אלפים חסרי בית, שכיות חמדה אפופות עשן, שחורות משחור. ואתם, שורו, הביטו וראו מה נרגילה ממזרית אחת יכולה לעולל. שדה משחת הנרגילה הזאת. ראיתם איך היא קיפצה במהירות מהר להר? ואיך היא דילגה בקלילות מגבעה לגבעה? ואיך היא פיזזה ממוקד למוקד, הדליקה פה הציתה שם, לצליליה השורקניים של הרוח "המתעתעת"? מעניין איך היא הצליחה לעשות את הקסם הזה. תודו שזה קסם של ממש. הרי לנרגילות, ככל שידיעתי מגעת, אין כנפיים.
בעיניי החידה הזאת נותרה סתומה ומאד מעיקה. ברור לי שלא אוכל להירגע אלא כאשר אדע את התשובה. מאחר שאין זו דרכן של נרגילות להתעופף ברוח "המתעתעת", עלתה בי מחשבה שטנית: אולי לא מדובר בנרגילה אחת אלא בהרבה נרגילות? אך שלא היה איש שיאמר לי זאת, החלטתי שאני סתם פרנואידי. אמרתי לעצמי: "עזוב, יש דברים שהם נסתרים מבינתך. מה לך כי תחקור ברזיה של נרגילה?". בכל זאת לא הצלחתי להירגע.
בינתיים כולם שואלים שאלות. כל השאלות מתחילות במילה "איפה": "איפה היה שר הפנים?", "איפה היה שר האוצר?", "איפה היה התיאום?", "איפה היה חיל האוויר?", "איפה היו התקציבים?", "איפה היו התשתיות?". על ביבי, הס מלשאול איפה הוא היה. כולם ראו איפה הוא היה. הוא הרי ניצח בגאון על פעולות הכיבוי, הוא קרא ל"חברים שלו", והוא הבטיח הרים וגבעות: הוא יקים טייסת כיבוי. הוא ירכוש "אליושינים". הוא יקנה "סופרטנקרים". הוא יעשה רפורמות. הוא יסיר חסמים. הוא יפצה ניזוקים. הוא ישקם פארקים. ומדינת ישראל על פי ביבי, תהיה ערוכה כדבעי לקראת הנרגילה הבאה שתבוא עלינו לרעה.
את כל זה הוא הבטיח, וב"שוונג" ההבטחות כמעט התפתה להבטיח שהוא, ביבי, יקים מקברם את ארבעים ושניים ההרוגים. אלא שברגע האחרון הוא התעשת. הוא הבין שהציבור, כמה שהוא מטומטם, לא יקנה את זה. וחוץ מזה, הוא שכח להבטיח שהוא יקיים את הבטחותיו. נראה אם מובארק צדק או לא.
אחרי השאלות באו התשובות. בעצם רק תשובה אחת שאין בלתה: צריך להקים "וועדה"!! אלא שעד שזו תוקם ועד שהיא תגיש את מסקנותיה, חייבים להרגיע את הרוחות הנסערות. איך עושים את זה? מפטרים מישהו: "חייבים לפטר את ... שרון", סליחה, את אלי ישי. למה דווקא הוא מכל שאר שרי הפנים שקדמו לו? ככה. יש מתנגדים? לא, אין מתנגדים. אלי ישי, אתה מפוטר.
אני מודה שגם עליי, אלי ישי אינו חביב במיוחד. לא הוא ולא ה"מרנן" הסנילי שלו. עכשיו אחרי שפיטרנו אותו (ובאותה הזדמנות גם כל "נערי האוצר") הייתי בטוח שיבוא מעט מרגוע לנפשי. לדאבוני זה לא קרה. כנראה שאני לא "רגיע" שהרי החידה שהטרידה אותי לפני כן המשיכה לכרסם בי. אני מקווה ש"הוועדה" תצליח לפתור אותה. אני מקווה שהיא תדע להסביר לכולנו איך קרה שנרגילה אחת תמימה הפכה להרבה נרגילות נרגזות? אותי לימדו ש"שריפות אינן קורות, הן נגרמות".
אני שם מבטחי ב"וועדה" שתבהיר אחת ולתמיד איך כל השריפות האלו נגרמו. רק זה ייתן לנפשי מנוח. כי חשוב לדעת לכבות שריפות וחשוב שיהיה ציוד מתאים, וחשוב שיהיה גורם אחראי. אבל מה שחשוב יותר הוא לדעת איך גורמים לכך ששריפות לא תגרמנה. בשביל צריך לדעת מי גורם אותן, למה גורמים אותן, ומה צריך לעשות כדי למנוע מהם לגרום אותן. אחרת המדינה שלנו תישרף. מדינה, יש רק אחת. קיצים חמים, יש הרבה. גם רוחות "מתעתעות" לא יחסרו לנו בעתיד. אז בבקשה ממך "וועדה" יקרה, תחשבי טוב טוב על השאלות שאת צריכה לשאול. תחשבי טוב טוב לפני שתאמרי את דברך.
