התעוררתי לבוקר יום שני. האש שככה. העשן התפוגג. מדורת הכרמל כמעט כבתה, ואתה כבה כמעט כל הכרמל. מסביב הכל חשוך. חושך בלב וחושך בעיניים. גם השמיים קדרו. זעיר פה זעיר שם הם הזילו דמעה. "דמעת התנין". אני לא מאמין לשמיים שנזכרים להזיל דמעה חמישה ימים אחרי. לו היו מקדימים בחמישה ימים, הם היו חוסכים מאתנו דמעות רבות. והרבה בושה
