עדשת המצלמה של לנה לב חושפת פרדוקס בבנייה ההרואית של המטרו. מצד אחד המבנים נועדו להכיל בממדיהם המונומנטליים גוף אנושי המבקש להתביית, ומצד שני זוהי בנייה שהאידיאולוגיה מרחיקת הלכת שמאחוריה שאפה להפוך את מוסקווה מבירה עתיקה למרכז של הפרולטריון העולמי – לטעת "זרעים של מוסקווה החדשה, הסוציאליסטית", כדברי עיתונאים של אותו זמן. נדמה כי יותר מכול, עבודותיה של לנה לב מעידות כי אדריכלות ראווה זאת הייתה נבטים ראשונים לעיר שלא התממשה מעולם.
במשך דורות היה המטרו מעין מקדש חילוני: מקדש מעוטר בפסלים ומוזאיקות המהללים את פעילותו של האדם הסובייטי, במדינה בה אסור הפולחן הדתי. המטרו במוסקווה הוא בעל איכות מיסטית משל עצמו, בעל יופי כמעט סוריאליסטי, המנותק מן המציאות ומן ההקשר המעשי של המקום.
עבודותיה של לב מנסות לגעת בקשר הייחודי שבין חללי המטרו לבין בני האדם המאכלסים אותם, במשמעות העמוקה של הדברים, במימד הרוחני שלהם, המנותק מהיבט דתי. עבודותיה נמנעות מהתערבות רגשית ספציפית, ולא מנסות להיכנס לפרטים הקטנים. אלו הם סיפורים קולקטיביים – אם ניתן לקרוא להם כך – אשר אינם מכוונים אל אירוע מסוים, ולכן ניתנים לחציית הגבולות אל עבר האוניברסאליות.
תערוכה חדשה במוזיאון תל אביב לאמנות
קתדרלות להמונים
לנה לב: המטרו של מוסקווה
הפתיחה ביום חמישי, 8 ביולי 2010 - עד 9 באוקטובר
אוצר: פרופ' מרדכי עומר
