השבוע דורש דיון בסוגיית ילדי העובדים הזרים וגירושם, סוגיה שהעסיקה את החברה הישראלית בחודשים האחרונים והגישה לפתרונה (המוזר, בלשון המעטה, או אם תירצו המפא"יניקי למהדרין – להשאיר חלק ולגרש חלק) בישיבת הממשלה האחרונה, בה צפינו, אחוזי תמהון בממשלה שסועה, שבה חברי ש"ס מתנגדים לפתרון (כי הם בעד גרוש מלא) ואלו שמתנגדים מחמת מצפון או ראיה פוליטית כזו או אחרת מצביעים בעד או נמנעים, כי: "זה לא רע", "השגנו הישג חלקי" או "אסור לנו להצביע עם ש"ס" שוב הוכח שהציניות בפוליטיקה הישראלית היא "רעה חולה" ושהנושא היחידי שמעניין את החברה שמנהיגה אותנו הוא ההישרדות הפוליטית ולא נושאים "שוליים וזניחים" כמו: מוסר, ערכים, יהדות, אהבת האדם, לב
ואנושיות או כל דבר אחד ודומה. הסוגיה איננה הילדים, הסוגיה האמיתית היא עבודת העובדים הזרים ויותר מכך – דמותה, צלמה, מוסריותה וערכיה של החברה הישראלית. עלינו להסתכל במראה ולהודות בעובדה פשוטה שממנה צמחה הבעיה: אין היום ישראלים שיעשו את עבודת העובדים הזרים, וזו עובדה
.אין ישראלי שינקי ישבני זקנים או יטפל באוטיסטים או "שומו שמיים" יקטוף, ימסוק או יעבוד בשאר עבודות השדה. אנחנו חברה ניהיליסטית, נהנתנית שמחפשת את הנוחות, היוקרה, העושר ושהיא עצלנית במידה כזו שהיא נזקקת לעובדים אלו ובכמויות. ברגע שזו עובדה, ברגע שאין ברירה אלא להביא עובדים זרים לזקנינו, נכינו, מטעינו ובתינו - באותו רגע אנחנו חייבים להבין שלא נוכל "להחזיק במקל משני קצותיו", שלא נוכל לומר לאנשים שהם בשר ודם כמונו שאין להם רשות לקיים יחסי מין, למשל. ברגע שהם חיים בינינו ומשרתים אותנו וממלאים את צרכינו הבעייתיים, רק אז וכבר אז ברור וחובה לתת להם לחיות בתוכנו בדרך כזו או אחרת שמקבילה למונחי אנושיות.
כל עוד לא השכלנו לחנך את הדור הבא שלנו, שימלא משימות של שרות לאומי, של טיפול בזקן ובטף, של כיבוד אב ואם, של שמירה על ערכי מוסר וחברה נורמליים, של עבודה גם בתנאים קשים ("עבודה עברית" – לצערי זה נשמע כמו בדיחה) אין לנו להלין אלא על עצמנו והצורך שלנו בעובדים הזרים הופך לכורח המציאות ומכאן קצרה הדרך להתייחס אליהם כאל אחד האדם, לתת להם את היחס שהתנ"ך מורה אותנו: "היחס לגר ולנוכרי החי בתוכנו" ולשמור על צמנו ודמותנו כמדינת העם היהודי הנאור, כמדינה שקמה עקב העובדה שהעולם ניסה (וכמעט הצליח) לחסל חלקים גדולים ממרכיבינו כחברה (השואה) וכישות הרואה עצמה שונה, מיוחדת וטובה יותר מאשר מה שקורה סביבה.
נמאס לי מהצביעות. נמאס לי מההטיות הצדקניות שמאימות על ההרכב הדמוגרפי (להזכירכם, אנחנו שבעה וחצי מליון בני אדם ומתוכם כשישה מליון יהודים) ונמאס להתחבא מאחורי סיסמאות – צריך לבצען הלכה למעשה. הרבה יותר חשוב הטיפול בילדים אלו כישראלים מטיפול בהפיכת ישראל ל"מדינה ירוקה" כי בסוף נהיה "מדינה ירוקה" עם כתמים שחורים משחור ואחד מהם הוא גירוש ילדים אלו, שמזכיר עם כל ההבדל את יחסינו הנלוז לשואת העם הארמני (למי שלא קרא – רוצו לקרוא את "40 הימים במוסא דאג" של פרנץ וורפל) שהתעלמנו ממנה כדי שנוכל לאכול סופלקי (שיפודי פרגיות) באנטליה שבטורקיה וכדי שתהיה לצידנו בת ברית, שאכן היינו צריכים, אבל נפשנו, חרותנו, טובת המידות שלנו וחוסננו כחברה נפגם אז. אסור לנו היום לתת יד לעוד הכתמה של בגדינו, שכבר אינם נקיים מרבב.
בשבוע הבא, אם לא יתרחש ארוע מסעיר, אעסוק בדילמות בנושא הזיקנה בישראל בשנת 2010, ואז נבחן משפט נוסף שכל זמר מתחיל ב"כוכב נולד" שר, ובטוח שבזה הוא גאל את נשמתו: "אל תשליכני לעת זיקנה" – האם באמת מדינת ישראל איננה משליכה את זקניה? התשובה כואבת ושלילית, אבל בכך אעסוק בשבוע הבא.
הכותב הוא אבי ביצור, לשעבר מנכ"ל המשרד לענייני גימלאים ולענייני ירושלים. דר' למדעי המדינה ומומחה להגנת עורף אזרחי, סגן ראש התוכנית לחברה, בטחון והגנת העורף במכללה האקדמית בית-ברל, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן ופעיל בנושאים חברתיים רבים. בשנים 2004 עד 2006 כיהן כיו"ר לשכת הקשר של ההסתדרות עם הכנסת, כאשר במסגרת זו עסק בזכויות עובדים, תוך דגש על שמירת זכויות גמלאים. בשנים 2001 עד 2005 כיהן כמזכ"ל מפלגת "עם אחד" ומועמד לכנסת ה- 17, תוך התמקדות בזכויות חברתיות לנכים, לקשישים, לגמלאים ולנזקקים. עד שנת 1997 שירת ד"ר ביצור בצה"ל בתפקידי פיקוד שונים והשתחרר בדרגת סגן אלוף. בין התפקידים שמילא בצה"ל: ראש ענף ביצורים, מפקד קורס קציני הנדסה, סגן מפקד חטיבת צנחנים במשמר הנגב ומפקד בית הספר לאב"כ של צה"ל.
