לאחר מחשבה מעמיקה החלטתי להתחיל ב"מעשה המרכבה" המתעתע. אחרי שכל הפרשנים פירשנו את פרשנותם המלומדת ונתנו לנו להבין שניתן כבר לברך על המוגמר (או לקלל, תלוי באיזה צד נמצא), צץ לו פתאום מאי שם איווט וטרף לכולם את הקלפים. ביבי האומלל, עם שלושים המנדטים שלו, היה בטוח שיצעד קוממיות ללשכה אותה הוא מכיר כל כך, גילה לפתע שהטיול שהיה אמור להיות קל ומענג, הופך למסלול מכשולים מפרך ומלא חתחתים. עד לשעה זו לא ברור אם הוא בכלל יצליח לחצות את קו הגמר.
אז ביבי שלנו מזיע וזה מחמם את הלב (לפחות את לבי שלי) ועל כך מגיעה לאיווט מילה טובה. נכון שפרגונים עולים לי בייסורים, אך "תכלס" צריך להוריד את הכובע בפניו ולאמר: "שאפו איווט!", ואם תשאלו אותו איך הוא מרגיש הוא בוודאי ישיב כהרגלו: "גן עדן". הפעם יש לו בהחלט סיבות טובות להרגיש כך, שהרי מה יותר "גן עדן" מנקמה מתוקה ומשמחה לאדו של יריב זחוח? נכון שבהיותו "סר חוץ" הוא לא הספיק להשלים שליחותו הנשגבה, ועובדה שסכר אסואן עומד עדיין על תלו, אבל בכל זאת הוא עשה משהו. עובדה: "עם ישראל חי" אף כי אחריו הוא הפך שוב ל"עם לבדד ישכון".
ומאיווט לבנט: למרות ששני השמות נותנים חרוז לא רע, הרי תהום פעורה בין התרגילים שעשו השניים: לעומת התרגיל המבריק והמפתיע של איווט, תרגילו של בנט נראה כמו חיקוי חיוור וצפוי מראש. סביר להניח שגם הסוף של שניהם יהיה שונה: בעוד שאיווט יעמוד בדיבורו, בנט יתרצה בסוף וישמש כשר, או כ"סר", או סתם כ"צר" רחמנא ליצלן. במחשבה שנייה, ולאחר שבחנתי בחון היטב כיצד הוא מנהל את "ביתו היהודי", הגעתי למסקנה שהכי מתאים לו זה להיות "צאר הביטחון". הנסיכה איילת תוכל אז להביט בו בעיניים יוקדות ועורגות ממרום לשכתה כ"שרת המשפטים" של מדינת ישראל.
בעוד איווט ניצח בנוקאאוט ובנט עדיין "עושה שרירים", "כבוד הרב מכלוף דרעי" כבר התמסר והוא יהיה "שר הקלקלה". התיק הוא אמנם חשוב, אבל חשובה ממנו היא ההנאה לראות את ישי מביט בו בקנאה ורואה כיצד הוא ורק הוא "מחזיר עטרה ליושנה" ברוחו של מר"ן עליו השלום. כמו הרב מכלוף כך אדון כחלון שהתמסר ויהיה שר האוצר. הוא עדיין מתהלך כשחיוך זחוח לא מש מעל פניו, אבל מהר מאד יתברר לו שלשר אוצר אצל ביבי אין הרבה סיבות לחיוכים (שישאל את לפיד). ביבי לא פראייר והוא לא ינום ולא יישן עד שהחיוך יימחק ופניו של כחלון אכן יכחילו. הוא כבר ידאג לכך, ואם לא הוא, אז רעייתו שרה שקבלה מהוריה שם שלא יסולא בפז: שרה. נכון שהיא לא תהיה שרה בממשלה, אבל תסמכו עליה שהיא תהיה השרה (או הצרה) האמתית שלנו, וכאז כן עתה, היא זו שתוביל והיא זו שתנווט. הלא זה כל כך ברור, לא?
אם כך, הבה נעבור לנושא אחר: קרי. כן. כן.... קרי האומלל, ההוא עם הרעמה הכבדה והפנים העגמומיים שמייצג את בת חסותה הקטנה של "מדינת ביביסטן". למראהו העגום ולמשמע התפתלויותיו בראיון שהעניק ל"ת'מר" מערוץ 10, הלב ממש נצבט עד שבא לך ללטף את ראשו ולהבטיח לו שמדינת ישראל לא תזנח לעולם את בת חסותה אמריקה ותעמוד לצדה של אמריקה מול כל האויבים הקמים עליה לכלותה. נכון שביבי ממש כועס על חוסיין (לא זה שהלך לעולמו "אללה ירחמו, אלא זה "ה"שחור" ההוא שברוב חוצפתו תפס את מקומו של ביבי ב"בית הלבן"), אבל למרות זאת הוא לא יפגע בו ואפילו יזמין אותו לחיבוק מזויף, בתנאי כמובן שהחיבוק יצולם וישודר בכל הרשתות.
הלא בימים טרופים אלה, חיבוק מצולם ל"שחורים" הוא בהחלט סחורה עוברת לסוחר, ואם ב"שחורים" עסקינן, איך אפשר להתעלם מההפגנה הנזעמת של "אחינו בני העדה האתיופית" (אגב, למה "עדות" יש רק בקרב יוצאי אסיה ואפריקה? מישהו שמע פעם על "העדה הפולנית" או "העדה הייקית"? ). היום כולם מצקצקים בלשונם ומבטיחים ל"אחינו בני העדה" הרים וגבעות, ובלבד שלא ירמסו ברגלם הגסה את אדמת הקודש בכיכר רבין הנמצאת ב"מדינת תל אביב" וישובו לגטאות מהם הם באו. אני לא אצטרף למצקצקי הלשון ובמקום זאת ארשה לעצמי להשיא ל"אחינו בני העדה האתיופית" מספר שערכן לא יסולא בפז, לפחות לפי דעתי.
א. נא לא להתרשם מצקצוקי הלשון, מההבטחות ומהחיבוקים המזויפים של הפוליטיקאים. מטרתם של כל אלה היא להחניק את זעמכם בעודו באבו, ולהחזיר אתכם קוממיות לגטאות בהם נדחסתם על ידי חברה יהירה, מתנשאת שלא לאמר גזענית. בעוד שבוע איש לא יזכור אתכם.
ב. נא לא ללכת שולל אחרי חלק מ"נערי התקשורת" המושיטים מיקרופון לכל "זב חוטם" במטרה להלהיט את האווירה. אווירה לוהטת טובה מאד לרייטינג והשאלות המתייפייפות נועדו למטרה אחת בלבד: לסגוד לרייטינג הקדוש. אתם לא באמת מעניינים אותם.
ג. נא לא למקד את זעמכם המוצדק רק במשטרה. נכון שיש שוטרים שראוי להם יותר לעטות "מדים כתומים" ולא "מדים כחולים", ואף על פי כן האמינו לי שהמשטרה היא לא הבעיה העיקרית שלכם. המשטרה היא רק סימפטום של חברה דקדנטית ומתבהמת, שמזמן שכחה מאיין היא באה ולאן היא הולכת.
ד. נא לא להטיל צל צלו של קלון במאבקכם הצודק. זכרו שהקו המפריד בין מעשה נאצל למעשה נאלח הוא מאד דק, ומבלי משים אתם עלולים לחצות אותו אם תתנו ל"קומץ המתלהמים" לנהל את העניינים. זכרו שאלימות היא אלימות היא אלימות, ולא חשוב אם היא באה מצדו של "התליין" או מצדו של "הקרבן". באלימות רק תתנו לחברה המתנשאת עוד סיבה להצדיק את התנשאותה וגזענותה, ובניגוד לאימרה השגורה ש"מה שהמוח לא עושה, עושה הכוח" אני אומר לכם: רק במוח תשיגו את יעדכם. עשו כך שהחברה היהירה תבין שאם היא לא תשכיל לשלב אתכם סינרגטית, ההפסד יהיה כולו שלה. פעם (כשאני הייתי עולה חדש שזה עתה "ירד מהעצים") דברו על "כור היתוך". הקונספט שהיה ועודנו נכון, נכשל כישלון חרוץ והמושג "כור היתוך" הפך לחוכא ואטלולא. לא הקונצפט אשם בכישלון, אשמים אלה ש"אומרים ככה... אבל עושים ככה..." כדברי "הגששים", יעני ישראבלוף...
ה. הקימו מקרבכם מנהיגות חכמה שתדע להשמיע את זעקתכם בקול חזק וצלול. אם לשם כך דרושה התארגנות פוליטית, אז שתהיה התארגנות פוליטית. למה לא? אתם לא תהיו הראשונים לעשות זאת. פעם אלה שרואים עצמם כ"מלח הארץ" ראו בכל "רוסיה" זונה ובכל "רוסי" שיכור. היום הם יכולים להביט סביבם ו"לאכול את הכובע". זה לא קרה מאליו. העולים עצמם דאגו לכך ולא בושה ללמוד מזה משהו.
ו. ומילה אחרונה: כמי שעסק קרוב לחמישים שנה בחינוך ופגש במהלך השנים מאות ואלפי "בני העדה האתיופית", אני יודע מה רב העושר תרבותי והאינטלקטואלי הטמון בהם. שם נמצא לדעתי הפתרון. למדו והחכימו, הציפו את אולמי ההרצאות באוניברסיטאות, מלאו את משרדי הפאר בעורכי דין, הציפו את הארץ באמנים ואנשי רוח, מלאו את בתי החולים ברופאים בכירים ואת מכוני המחקר במדענים דגולים. אני יודע שאתם יכולים. זה לא יהיה קל וזה לא יקרה מהיום למחר, אבל היה כבר מי שאמר: "אם תרצו אין זו אגדה".
