מבדיקה שביצעה האגודה לזכויות האזרח עולה כי תעריף המים נקבע בראש ובראשונה על פי מחירי העלות של הספקת המים, ובכלל זה שקלול עלויות התפלה, הסכמים מדיניים בתחום המים (!) ועלויות הספקת המים של התאגידים.
לא ברור איזה משקל ניתן, אם בכלל, לנטל הכספי על משקי הבית וליכולת של כל שכבות האוכלוסייה לעמוד בתשלומים. מבדיקת השינויים בתעריפי המים עולה עוד, כי דווקא במסגרת מכסת הצריכה החסכנית (תעריף א'), חלה העלייה התלולה ביותר במחיר המים.
באגודה מותחים ביקורת גם על היעדרם של מנגנוני הנחה לאוכלוסיות ייעודיות דוגמת אמהות חד הוריות, קשישים ובעלי מוגבלויות, בדומה לתעריפי הארנונה או החשמל, ועל היעדרם של מנגנונים מוסדרים לפריסת חובות הוגנת עבור צרכני מים שאינם עומדים בתשלומים.
בחוות דעת מיוחדת, מאת פרופ' יורם אבנימלך, לשעבר המדען הראשי המשרד להגנת הסביבה וחבר ועדת החקירה הממלכתית לניהול משק המים, נקבע כי המכסה לתעריף הבסיס, שנקבעה בשיעור של 2.5 מ"ק מים לנפש בחודש, קטנה מדי שכן שהצריכה החודשית הממוצעת לנפש עומדת על 8 מ"ק.
בנסיבות כאלה, קובע אבנימלך, אף אובד התמריץ לחסוך במים משום שמדובר ב"גזירה שממילא לא ניתן לעמוד בה". פרופ' אבנימלך מציע לקבוע רף צריכה של מעט יותר ממחצית הכמות הנצרכת כיום - 4.5 מ"ק לאדם בחודש במכסת הבסיס, לצד קביעת מחירים גבוהים יותר בגין חריגה ממנה.
לדברי עו"ד טלי ניר, מנהלת מחלקת זכויות חברתיות באגודה לזכויות האזרח, "צריכה של מים בכמות מדודה היא זכות יסוד, ויש לאפשר אותה בעלויות סבירות ובפרט כשמדובר במעוטי יכולת. ממש כשם שמחירי הלחם ומוצרי היסוד נתונים לפיקוח, גם מחירי המים בצריכה סבירה צריכים להיות שווים לכל נפש".
