המחקר של פרופ' בר – חיים מדווח על עליה בתסמיני פוסט טראומה, דיכאון וחרדה בקרב האוכלוסייה האזרחית. ככל שזו הייתה קרובה יותר לקו החזית, ספגה פגיעות רבות יותר ומשך זמן ההתראה על התקפות הטילים לה זכתה היה קצר יותר (ראו איור מצ"ב). עוד נמצא קשר בין המצאות תחת איום הטילים לבין הימנעות והתנתקות קוגניטיבית מאיומים. ככל שהימנעות זו מאיום נמצאה חזקה יותר, כך נמצא הפרט בסיכון גבוה יותר לפתח תסמינים פתולוגיים כמו פוסט טראומה, דיכאון וחרדה.
לתוצאות מחקר זה, השלכות על הבנת תגובת המוח למצבי דחק קיצוניים, על משמעותם הפסיכולוגית של אמצעי ההתראה המועמדים לרשות האוכלוסייה בזמן מלחמה, ועל דרכי הטיפול בתגובות דחק. את הפניית הקשב הרחק מאיום מדדו החוקרים באמצעות מטלת מחשב קלאסית בה משתמשים באופן נרחב. מטלה זו מאפשרת לדעת להיכן מופנה קשב הנבדק ברמות דיוק גבוהות.
לגבי המחקר הנוכחי, מצאו החוקרים קורלציה מובהקת בין עוצמת הימנעות קשב מאיום (כפי שנמדד תחת התקפות הטילים) וכמות הסימפטומים המדווחים על ידי הנבדקים. מידת הסימפטומים במקומות בהם התרעה ארוכה (דקה שלמה) הייתה נמוכה ודומה לזו שבמקומות מחוץ לטווח הטילים (תל אביב) - ממצא זה מצביע על חשיבות התחושה (והפרקטיקה) שיש מספיק זמן להגיב ולהתגונן על החוסן הנפשי. מצידה השני של המטבע, קיים ריבוי סימפטומים כשמשאבי ההתגוננות דלים והאיום בלתי צפוי (15 שניות התרעה בשדרות וישובי עוטף עזה).
