מאת דנא אחמדי (עארף באוויג'אני), יו"ר התנועה האברהמית בנורווגיה. הודעת המינוי הרשמית של התנועה האברהמית לדנא אחמדי, בתוקף מ-14 באוקטובר 2026, פורסמה על ידי המנכ"ל תום וגנר.
פתח דבר: מתמורות אזוריות אל עמדה כורדית אסטרטגית
בעשורים האחרונים הפך המזרח התיכון לזירה של תחרות מורכבת, שמעורבים בה אינטרסים בינלאומיים, יריבויות בין מעצמות אזוריות, משברי ביטחון ושאיפותיהם של עמים לקבוע את גורלם הפוליטי. בתוך ההקשר הזה צמחו הסכמי אברהם ב-2020 כאחת היוזמות הדיפלומטיות המשמעותיות של התקופה. מטרתם המרכזית הייתה נרמול היחסים בין ישראל לכמה מדינות ערביות והרחבת שיתוף הפעולה הפוליטי, הכלכלי והביטחוני.
חשיבותם של ההסכמים אינה נעוצה רק בכינון יחסים דיפלומטיים חדשים, אלא גם בפוטנציאל שלהם לעצב מחדש את התפיסות בנוגע לבריתות, לשלום, לאינטרסים לאומיים ולמאזן הכוחות האזורי.
לדעתי, השאלה המהותית עבור האומה הכורדית אינה רק אם לתמוך בהסכמים או להתנגד להם. השאלה היא כיצד יוכלו הכורדים להעריך את השלכותיהם באופן מדעי, מציאותי וצופה פני עתיד, לזהות הזדמנויות שנפתחות, להבין סיכונים אפשריים ולשמור על האינטרסים הלאומיים שלהם בתוך תמורות האזור.
עבור אומה כורדית החיה בשטחיהן של כמה מדינות ועדיין נטולת מדינה עצמאית ומאוחדת, היערכות להתפתחויות בינלאומיות אינה יכולה להיות ויתור על זהות או על זכויות לאומיות. להפך — היערכות פירושה חיזוק היכולות הפוליטיות, הדיפלומטיות, הכלכליות והחברתיות של העם הכורדי.
כיצד נולדו הסכמי אברהם
כדי להבין את משמעותם של ההסכמים יש לבחון את הרקע ההיסטורי ואת השלבים שהובילו לכינונם. לפני 2020 חתמה מצרים על הסכם שלום עם ישראל ב-1979, וירדן הלכה בעקבותיה ב-1994. ואולם באותה תקופה מדינות ערביות רבות לא קיימו יחסים דיפלומטיים גלויים עם ישראל, והסוגיה הפלסטינית נותרה במרכז הדיפלומטיה האזורית.
ב-13 באוגוסט 2020 הודיעו ארצות הברית, ישראל ואיחוד האמירויות על נרמול היחסים ביניהן. ב-15 בספטמבר 2020 נחתמו בוושינגטון ההסכמים הקשורים בתהליך, ובחריין הצטרפה אף היא. בהמשך אותה שנה הודיעה מרוקו על נרמול יחסיה עם ישראל, ובמקביל החל תהליך נלווה מול סודאן. את התהליך קידמה ארצות הברית בתקופת כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ.
עם שובו של טראמפ לנשיאות ב-2025 גברו הציפיות לתנופה מחודשת בתהליך השלום של הסכמי אברהם ולהרחבת הסכמי הנרמול ברחבי המזרח התיכון. הפעלתם והרחבתם של ההסכמים נדונו בפגישות רבות בין נשיא ארצות הברית לראש ממשלת ישראל.
אבני הדרך אל הסכמי אברהם:
- 1979 — מצרים חותמת על הסכם שלום עם ישראל
- 1994 — ירדן חותמת על הסכם שלום משלה
- 13 באוגוסט 2020 — ארצות הברית, ישראל ואיחוד האמירויות מכריזות על נרמול
- 15 בספטמבר 2020 — ההסכמים נחתמים בוושינגטון; בחריין מצטרפת
- סוף 2020 — מרוקו מודיעה על נרמול; מתחיל תהליך נלווה מול סודאן
- 2025 — טראמפ שב לנשיאות; הציפיות לתנופה מחודשת גוברות
כתוצאה מכך הגבירו מוסדות וארגונים שונים את מאמציהם לקדם את היוזמה החשובה הזו ברחבי העולם. אחד מהם הוא התנועה האברהמית, שהקימה כמה סניפים בינלאומיים ומינתה דמויות פעילות רבות כדי לקדם את עבודתה בתחום.
מדוע נבחר השם "אברהם"
השם אברהם הוא יותר מאזכור היסטורי; הוא מסמל מורשת דתית ותרבותית משותפת לאסלאם, ליהדות ולנצרות. אברהם תופס מקום חשוב בכל שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות, ולכן השימוש בשמו עשוי לשאת מסר של דיאלוג, כבוד להבדלים וצמצום עוינות דתית.
ואולם יש להבחין בין שני היבטים נפרדים: המשמעות הסמלית והדתית של השם מזה, והיעדים הפוליטיים והאסטרטגיים של ההסכמים מזה. הסכמי אברהם הם ביסודם הסכמים דיפלומטיים, פוליטיים וכלכליים, ולא הסכמים דתיים במלוא מובן המילה. לכן אין לאפשר לסמליות הדתית המשותפת להחליף הערכה קפדנית של האינטרסים ושל ההשלכות על עמי האזור ומדינותיו.
יתרה מזו, אם שמו של אברהם נקרא כסמל לשלום ולמורשת משותפת, ראוי שעקרונות אלה יחולו על כל העמים והקהילות, ולא רק על המדינות החתומות על ההסכמים.
האסטרטגיות המרכזיות של הסכמי אברהם
- אסטרטגיה דיפלומטית ונרמול יחסים
- אסטרטגיה כלכלית ומסחרית
- אסטרטגיה של שיתוף פעולה ביטחוני והגנתי
- אסטרטגיה של טכנולוגיה וביטחון דיגיטלי
- אסטרטגיה של מים, אנרגיה ופיתוח בר-קיימא
- אסטרטגיה חברתית ותרבותית
הממד הגיאופוליטי: עיצוב מחדש של מאזן הכוחות
מנקודת מבט גיאופוליטית, הסכמי אברהם הם חלק ממאמץ רחב יותר לכונן רשת ענפה של שיתוף פעולה אזורי. התהליך הזה עשוי לחזק את יחסיה של ישראל עם מדינות ערביות, ליצור נתיבי סחר חדשים ולהרחיב שיתופי פעולה ביטחוניים. בחלק מההערכות האסטרטגיות נתפסים ההסכמים גם כניסיון לאזן את השפעתה של איראן ולצמצם את האיומים מצד קבוצות חמושות הקשורות למעצמות אזוריות.
האומה הכורדית והסכמי אברהם: מדוע זה חשוב
הקוראים עשויים לשאול: מה הקשר בין האומה הכורדית, הנטולה מדינה עצמאית ומאוחדת, לבין הסכמי אברהם? האם לתהליך הזה עשויה להיות השפעה ישירה או עקיפה על עתידה של כורדיסטן? כדי להשיב על כך יש לבחון את העמדה הכורדית בהקשר אזורי רחב.
האומה הכורדית, המוערכת ביותר מ-60 מיליון בני אדם, חיה במולדתה ההיסטורית באזור, ומיליונים נוספים מתגוררים בתפוצות. בזכות מיקומה הגיאוגרפי, נוכחותה החברתית, משאביה הטבעיים והיסטוריה הפוליטית שלה, היא חלק בלתי נפרד ממאזן הכוחות במזרח התיכון ותופסת עמדה גיאוגרפית משמעותית בזירה שבה פועלים ההסכמים החשובים הללו. לפיכך ראוי שהכורדים יתמודדו באופן פעיל עם ההתפתחויות הללו ויעריכו את השלכותיהן על הביטחון, על הכלכלה, על הזכויות הלאומיות ועל יכולותיה הפוליטיות של כורדיסטן.
הכורדים והשאלה הפלסטינית: אמות מידה הומניטריות שוות לכול
לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש ממדים היסטוריים, טריטוריאליים, פוליטיים, ביטחוניים ומשפטיים משלו. באופן דומה, השאלה הכורדית נוגעת לזכויות לאומיות, לזהות, לשפה, להשתתפות פוליטית, לזכות להגדרה עצמית ולמעמדם המשפטי של הכורדים בכמה מדינות.
אם דרישותיהם של הפלסטינים להגן על זכויותיהם ועל כבודם האנושי נמדדות לפי עקרונות של צדק, אותן אמות מידה הומניטריות ומשפטיות חייבות לחול גם על הכורדים ועל כל יתר העמים. אין למדוד את זכויות היסוד של עמים לפי קרבה דתית, לפי האינטרסים של ממשלות או לפי יחסים פוליטיים זמניים. באותה מידה, על הכורדים להעריך כל שחקן אזורי לפי מעשיו ומדיניותו הקונקרטיים, ולא לסווגו מראש כידיד קבוע או כאויב נצחי.
אינטרסים לאומיים לפני סיסמאות פוליטיות
אחד הלקחים החשובים ביחסים בינלאומיים הוא שמדיניות החוץ של מדינות משתנה לא אחת בהשפעת אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ואסטרטגיים. יש מדינות שנוקטות עמדה פומבית תקיפה כלפי מדינה אחרת, ובהמשך פונות לדיאלוג ולשיתוף פעולה בשל אינטרסים מסחריים ופוליטיים. המציאות הזו מלמדת שסיסמאות פוליטיות לבדן אינן יכולות להחליף ניתוח קפדני וקבלת החלטות אסטרטגית.
על הכורדים לקחת את הלקח הזה ברצינות. מדיניות החוץ ויחסי החוץ שלהם אינם יכולים להתבסס רק על פחד, על לחץ, על רגשות זמניים או על עוינות היסטורית. עליהם להתבסס על אינטרסים ארוכי טווח, על הערכת סיכונים, על הגנת זכויות ועל זיהוי הזדמנויות לשיתוף פעולה.
אין פירוש הדבר תמיכה בלתי מסויגת בשום ממשלה. יחסים דיפלומטיים וכלכליים לעולם אינם יכולים לשמש תירוץ לשתיקה נוכח עוול, דיכוי או הפרת זכויות יסוד. נהפוך הוא: מדיניות בוגרת היא כזו שמסוגלת לחזק יחסים, לנהל מחלוקות בדרכי שלום ולהגן בה בעת על זכויות ואינטרסים לאומיים.
היעדר מדינה עצמאית אינו חייב לחסום דיפלומטיה
אכן, לאומה הכורדית אין כיום מדינה עצמאית ומאוחדת שתוכל להשתתף בהסכמי אברהם כישות ריבונית אחת. כל חלק מכורדיסטן נתון למסגרת פוליטית ומשפטית נפרדת של מדינה אחרת, וסמכותו בענייני חוץ כפופה לחוקים ולמגבלות חוקתיות. ואולם היעדר מדינה עצמאית אינו יכול להוביל להדרת הכורדים מן הדיאלוג ומן המעורבות האזוריים והבינלאומיים.
ניתן להרחיב קשרים באמצעות דיפלומטיה פרלמנטרית, שותפויות אקדמיות, ארגוני חברה אזרחית, קהילות התפוצה, קשרים מסחריים ודיאלוג תרבותי — ובלבד שפעילויות אלו ייעשו במסגרות החוקיות ובתחומי הסמכות המותרים. לדעתי, גם אם השתתפות כורדית רשמית בהסכם אינה אפשרית כיום, אין משמעות הדבר שהזדמנויות למעורבות ולשיתוף פעולה אינן קיימות כלל. אפשר לפעול בכמה תחומי מפתח:
- כלכלה והשקעות — קידום הפוטנציאל של כורדיסטן בחקלאות, בתעשייה, בתיירות, באנרגיה ובמסחר, וכינון קשרים עם חברות ומוסדות כלכליים.
- מדע וטכנולוגיה — בניית שותפויות בין אוניברסיטאות, חילופי מומחיות, שיתוף פעולה מחקרי, פיתוח יכולות דיגיטליות ותמיכה בחדשנות.
- תרבות וחילופי רעיונות — קידום ההיסטוריה, השפה, הספרות והאמנות הכורדיות בתערוכות, בכנסים, בפעילות אקדמית ובפרויקטים תרבותיים משותפים.
- שלום ודיאלוג בין-דתי — השתתפות ביוזמות המקרבות בני אסלאם, יהדות, נצרות ודתות נוספות, על בסיס כבוד לחופש האמונה, שוויון וזכויות אדם.
- דיפלומטיה חברתית — חיזוק הקשרים בין החברה האזרחית בכורדיסטן למוסדות בינלאומיים, לצד גיוס יכולותיה של התפוצה הכורדית להעלאת המודעות למעמדה ולשאיפותיה של האומה.
- ניהול משאבי טבע — בחינת הזדמנויות לשיתוף פעולה בניהול מים, בחקלאות מתקדמת, באנרגיה נקייה, בהגנת הסביבה ובתשתיות תחבורה, תוך שמירה על האינטרס הציבורי ועל הזכויות החוקיות.
כל קשר בינלאומי ראוי שייבחן לפי כמה שאלות יסוד:
- אילו הזדמנויות כלכליות, פוליטיות או דיפלומטיות הוא יוצר עבור כורדיסטן?
- אילו סיכונים ביטחוניים ופוליטיים הוא עלול לגרור?
- באיזו מידה הוא עשוי לחזק מוסדות ולשפר את יכולת השלטון העצמי?
- האם הוא עולה בקנה אחד עם החוק, עם האינטרס הציבורי ועם זכויות היסוד?
- כיצד אפשר למקסם את יתרונותיו ולמזער את סיכוניו?
גישה זו מסייעת לכורדים להימנע מקבלת החלטות רגשית וקצרת טווח, ומחזקת את יכולתם להעריך מצבים מורכבים. היערכות לשינוי אינה פירושה קבלה של כל מדיניות; היא פירושה הבנת המציאות, שקילת האפשרויות וזיהוי דרך הפעולה הטובה ביותר להגנת האינטרסים הלאומיים.
אחריותן של מדינות הסכמי אברהם כלפי הכורדים
אם מטרתם של הסכמי אברהם היא הרחבת השלום ושיתוף הפעולה האזורי, אין להגביל עקרונות אלה ליחסים בין המדינות החתומות בלבד. ראוי שהם יעודדו דיאלוג רחב יותר וכבוד רב יותר לזכויותיהם ולאינטרסים של עמים וקהילות נוספים באזור.
למרות היעדרה של מדינה עצמאית ומאוחדת, לאומה הכורדית משאבים אנושיים, תרבותיים וחברתיים ניכרים. בה בעת, הנסיבות המשפטיות והפוליטיות של חלקי כורדיסטן השונים מגוונות, וכל קשר חייב להיבחן במסגרת החוקית הרלוונטית ובגבולות הסמכות הנוגעת לעניין. לפיכך ראוי שהמדינות המשתתפות בתהליך הסכמי אברהם, לצד מוסדות בינלאומיים, ייתנו את דעתן על העמדה הכורדית ועל שאיפותיה ביוזמות הנוגעות לשלום ולפיתוח — ובייחוד בתחומי הביטחון, הקידמה הכלכלית, הזכויות התרבותיות וההשתתפות הפוליטית.
הכורדים אינם צריכים להפוך לנושא לדיון בינלאומי רק בעתות מלחמה ומשבר. ראוי שיהיה להם תפקיד משפיע גם בפרויקטים של פיתוח, בהשקעות, במדע, ביוזמות שלום ובשיתוף פעולה אזורי.
סיכום: שלום בר-קיימא מחייב השתתפות של עמים
שלום אמיתי אינו רק הסכמים בין מדינות. שלום בר-קיימא מחייב גם שעמים ירגישו שזכויותיהם, זהותם ועתידם נלקחים בחשבון בתהליכי השלום והפיתוח.
לדעתי, אין להגדיר שלום בר-קיימא במזרח התיכון אך ורק כנרמול יחסים בין מדינות. עליו ליצור הזדמנויות לקידום הצדק, להגנה על כבוד האדם, לצמצום האלימות ולכיבוד זכויותיהם ואינטרסיהם של עמים מדוכאים — ובהם אומה גדולה כמו הכורדים. אם הסכמי אברהם יוכלו לשמש בסיס למסגרת יחסים חדשה באזור, על הכורדים למצוא בה את מקומם הראוי באמצעות מעורבות חוקית, אחראית ואסטרטגית.
עבור האומה הכורדית, הלקח החשוב ביותר הוא שאין להתבונן בתמורות היסטוריות מן הצד. באמצעות הערכה מדעית, דיפלומטיה אפקטיבית, אחדות פוליטית וחיזוק היכולות הפנימיות יש לזהות הזדמנויות ולנהל סיכונים. הכורדים אינם צריכים למהר להתיישר עם גוש אזורי כלשהו, וגם אינם יכולים להרשות לפחד, ללחץ או לסיסמאות פוליטיות לבודד אותם מן הדיאלוג ומשיתוף הפעולה הבינלאומיים. האסטרטגיה הנכונה היא שמירה על עצמאות ההחלטה, פיתוח יחסים מאוזנים והגדרת האינטרסים ארוכי הטווח של האומה הכורדית.
על הכותב
דנא אחמדי (עארף באוויג'אני) הוא מנהיג פוליטי כורדי, פעיל זכויות אדם, סופר, מתרגם ומומחה לארגון, יליד 1971. הוא אזרח נורווגי המתגורר באוסלו מאז 1997, ולצד זאת מחזיק מקום מגורים בארביל שבכורדיסטן-עיראק מאז 2019. יותר משלושה עשורים הוא פועל בצומת שבין סיוע לפליטים, ארגון פוליטי כורדי, דיפלומטיה בינלאומית ותקשורת. כיום הוא עומד בראש "ברית זאגרוס הליברלית", "אגודת הידידות הכורדית העולמית" (WKFA) ומפלגת סרבסתי כורדיסטן. בעבר כיהן כחבר מועצת העיר אוסלו (2003–2007), הוביל מסגרות סיוע למבקשי מקלט ממזרח כורדיסטן, ושימש שופט הדיוט, יועץ לפליטים, מתורגמן רב-לשוני ועיתונאי.
אחמדי פרסם כתבים רבים על ההיסטוריה, הפוליטיקה והזהות הכורדית, ובהם יצירות רב-כרכיות על מזרח כורדיסטן, על הגירושים לח'וראסאן וזיכרונות אישיים מן השנים 1979–2019. הוא השתתף בכנסים בינלאומיים בארבע יבשות וזכה בפרסים אחדים, ובהם תואר דוקטור לשם כבוד ב-2022. הוא שולט בכל הדיאלקטים הכורדיים המרכזיים וכן בנורווגית, ערבית, פרסית ואנגלית.
המאמר המקורי פורסם באתר Faith & Freedom News (FFN) ב-19 באוקטובר 2026, ותורגם מאנגלית. הדעות המובעות בו הן של הכותב.
