גיל הפרישה של נשים בישראל, העומד היום על גיל 62, נמוך משמעותית מהגיל במרבית מדינות ה-OECD בהן גיל הפרישה השכיח לנשים עומד על 65. מדינות רבות בהן הגיל נמוך יותר, כבר קיבלו החלטות על העלאה הדרגתית של גיל הפרישה לנשים, כך שב-75 אחוז מהמדינות גיל הפרישה לנשים יעמוד בעתיד על 65 לפחות.
בנוסף, בשני שלישים ממדינות ה-OECD גיל הפרישה לנשים שווה לזה של גברים, ובמרבית המדינות שבהן הגיל עדיין שונה, כבר התקבלו החלטות (ונחקקו חוקים) אשר מעלים בהדרגה את גיל הפרישה לנשים כך שישווה לזה של גברים. בסוף התהליך, מתוך 31 מדינות הOECD-, יוותרו רק 3 מדינות, בנוסף לישראל, בהן טרם התקבלו החלטות על השוואת גיל הפרישה (פולין, שוודיה, וטורקיה).
הגורם המרכזי להעלאת גיל הפרישה במדינות השונות הוא עלייה בתוחלת החיים, שמשמעותו שללא שינוי בגיל הפרישה, מספר השנים שבהן אנשים נהנים מהכנסה מפנסיה ומקצבת זקנה התארך משמעותית, מבלי שמספר שנות העבודה גדל במקביל.
ברמת הפרט, המשמעות היא שהחיסכון הפנסיוני לא גדל והוא אמור להספיק לתקופת חיים ארוכה יותר. ברמה המקרו-כלכלית המשמעות היא שיחס התלות גדל, כלומר משקל האוכלוסייה המבוגרת שאינה עובדת גדל ביחס לאוכלוסייה העובדת, ומצב זה מקשה כמובן על מימון קצבאות הזקנה ותשלומי הפנסיה בקרנות. אי העלאת גיל הפרישה יחייב אם כך הקטנה של הקצבאות והפנסיות לכלל הפנסיונרים.
בשלושת העשורים האחרונים עלתה בישראל תוחלת החיים של נשים שהגיעו לגיל 65, ב-5 שנים (וזו של גברים ב-4 שנים), וזו צפויה על פי תחזיות הלמ"ס להמשיך לגדול בקצב של כשנה וחצי בכל עשור. גיל הפרישה של נשים לעומת זאת הועלה עד כה רק בשנתיים. כך, גבר שהגיע לגיל 65, צפוי בממוצע, לחיות 16 שנים לאחר פרישתו מעבודה בגיל 67. אישה המגיעה לגיל 65, צפויה
בממוצע לחיות 24 שנים לאחר פרישתה בגיל 62. יתרה מזאת, גם "תוחלת החיים הבריאים" עלתה בישראל על פני זמן, והיא גבוהה בישראל גם ביחס למדינות המפותחות.
לאור זאת, חשוב לבדוק כיצד תושפע ההכנסה של נשים לאחר גיל הפרישה, לעומת הכנסתן ערב הפרישה משינויים בגיל הפרישה. לצורך כך, ערכנו בבנק ישראל סימולציה, עבור נשים ברמות השכלה (ושכר) שונות, ביחס להשפעה של גיל הפרישה על היחס בין הכנסתן לאחר הפרישה והכנסתן ערב הפרישה (יחס התחלופה).
זאת, בהנחה שהן עובדות ברצף עד גיל הפרישה, שהן חוסכות על פי הנהוג בקרנות החדשות ושההפרשה לפנסיה היא בשיעור של 12.5% מהשכר הפנסיוני. מהבדיקה עולה, שהעלאת גיל הפרישה ל-64 תעלה את יחס התחלופה מכ-76 אחוזים לכ-83 אחוזים, והעלאה לגיל 67 תעלה אותו לכ-95 אחוזים.
או בהסתכלות אחרת, אם גיל הפרישה יעלה ל-64, ההכנסה של נשים לאחר פרישתן תעלה בשיעורים שבין 8 ל-10 אחוזים; ואם הוא יעלה ל-67, הכנסתן תעלה בשיעורים שבין 21 ל-28 אחוזים (תלוי ברמת השכלתן ושכרן).
לאור הגידול הצפוי בהכנסתן של נשים כתוצאה מהעלאת גיל הפרישה, עולה השאלה מדוע לא להשאיר את גיל הפרישה המותנה כפי שהוא, שכן ממילא מי שמעוניינת להמשך ולעבוד גם לאחר גיל הפרישה יכולה לעשות זאת, שכן גיל פרישת החובה עומד (הן עבור נשים והן עבור גברים) על 67. מסתבר שלגיל הפרישה הרשמי - " הגיל המותנה"- בו זכאי אדם לפרוש ולקבל קצבת זקנה ופנסיה מהקרנות הוותיקות שבהסדר, ישנה חשיבות גדולה ביחס לדפוסי התעסוקה של נשים וגברים.
ממחקר שנערך בבנק ישראל (ופורסם בדו"ח בנק ישראל 2010) עולה כי נשים וגברים, בכל רמת השכלה, הגדילו מאוד את שיעורי ההשתתפות והתעסוקה שלהם בגילאים הרלוונטיים, לאחר העלאת גיל הפרישה ב-2004. כך, שעורי ההשתתפות של נשים שגיל הפרישה שלהן הועלה מ-60 ל-62, בגילאים 61-62, עלו ביותר מ-9 נקודות האחוז.
סביר שהגידול הרב בתעסוקה של נשים וגברים כתוצאה מהעלאת גיל הפרישה נבעה לא רק מהעובדה שהעלאת גיל הפרישה דחתה את הגיל בו הם היו זכאים לקצבאות ולפנסיה, אלא גם מכך שגיל הפרישה מסמן את הנורמה בשוק העבודה הן לעובדים והן למעסיקים. עובדה היא שהעלאת גיל הפרישה, והעלייה בשיעור ההשתתפות של נשים בגילאים הרלוונטיים, לא לוותה בגידול בשיעור האבטלה שלהן או בהתייאשותן ממציאת עבודה ופרישה מכוח העבודה.
העלאה של גיל הפרישה לנשים תקשה, מטבע הדברים, על חלק מהנשים ובמיוחד על אלה המועסקות במקצועות שוחקים. חשוב לכן ללוות את ההעלאה בהפעלת כלי מדיניות שיסייעו להתמודד עם הקשיים: הקלה משמעותית בקריטריונים לזכאות לדמי האבטלה, הארכת תקופת הזכאות לעובדות מבוגרות, תמרוץ המעסיקים להעסיק עובדות (ועובדים) מבוגרים, ומיקוד הכשרות להשתלבותן מחדש בתעסוקה של נשים במקצועות שוחקים.
לסיכום, העלייה בתוחלת החיים מחייבת העלאת גיל הפרישה לנשים הן כדי להבטיח יציבות אקטוארית של הביטוח הלאומי וקרנות הפנסיה הוותיקות, והן כדי להבטיח לנשים הכנסה הולמת עם פרישתן. תוואי סביר של העלאה הוא להעלות את גיל הפרישה ל-64 בקצב מהיר יחסית (למשל 4 חודשים מדי שנה), ובשלב השני להשוותו לגיל הפרישה של גברים בהדרגה, בקצב של חודש בשנה.
