מי הוא החולה הכי "אחר", הכי "שונה" שרופא צעיר עשוי לפגוש, והאם השונות בכלל רלוונטית ליחסים בין החולה לרופא? יום עיון שהתקיים לאחרונה ברמב"ם, הפגיש סטודנטים לרפואה עם עולמם של הטרנסג'נדרים, כדי ללמד את הרופאים הצעירים איך לקיים יחסי רופא-חולה טובים
אומרים לנו שיש חולה אחר. הוא יכול להיות עולה חדש, עובד זר, אדם חרדי, בדואי או הומלס, ולמרות השוני ביניהם, הם כולם זכאים לטיפול "בגובה העיניים". יום עיון העוסק ביחסי רופא-חולה התקיים ברמב"ם בשבוע שעבר, זו השנה ה-17, והפעם התמקד בזוויות ייחודית במערכת היחסים הזו, רפואה ואנשים טרנסג’נדרים.
"הכוונה היא להעלות את המודעות לבניית קשר בין רופא לחולה, כאשר החולה הוא אדם מאוד שונה מהרופא", מסביר ד"ר דוד רבינוביץ', פסיכיאטר בכיר ברמב"ם ומארגן יום העיון, "האנשים הטרנסג’נדרים כמודל, הם אמנם דוגמא קיצונית, אך הקשיים שבהם נתקלים הרופאים במפגש עם הסקטור הזה, מיוצגים גם במקומות אחרים".
יום העיון בנושא יחסי רופא-חולה ע"ש אהרון ולירו ז"ל, מיועד לקהל הרופאים ברמב"ם ובפקולטה לרפואה בכלל, ולסטודנטים בפרט. לדבריו של ד"ר רבינוביץ', במסגרת יום העיון נחשפים המשתתפים לזוויות שונות של סוגיות מגוונות במערכת היחסים המתקיימת בין רופא לחולה, זאת באמצעות הרצאות, דיונים וסימולציות.
"בסוף יום העיון, השורה התחתונה היא שיחסים מוצלחים בין רופא לחולה יתרחשו אם הרופא מחובר לפרספקטיבה של החולה, רגשית ותגובתית, כלומר אם הרופא מחובר לעולם המושגים של החולה ומסוגל לחפש את האדם, ולא את המחלה", אומר ד"ר רבינוביץ', "בטרנסג’נדרים האתגר הוא גדול יותר וזו הסיבה שבחרנו להתמקד בקהילה הזו כדוגמא".
ד"ר רבינוביץ' עובד עם קהילת הטרנסג’נדרים כבר עשרים שנה. כמי שאחראי על הפן הרגשי בתהליך, ד"ר רבינוביץ' רואה את עצמו כשוער שפותח את השער עבור אלו שמגיעים אליו. "אני זה שנותן את המכתב הראשון שמפעיל את המערכת, ומפנה לאנדוקרינולוג לצורך הטיפול ההורמונאלי. אחרי שנתיים החולה יופנה לניתוח כירורגי בארץ או בחו"ל".
הערכות לגבי שכיחות זהות טרנסג'נדרית באוכלוסיה משתנות, אך בכל מקרה מדובר בקבוצה לא קטנה, שהנראות שלה עולה עם השנים. לרמב"ם מגיעים בכל חודש פונה חדש אחד או שניים. לרוב מגיעים לטיפול אלו שחשים בלבול לגבי זהותם, אך מעטים יעברו את התהליך עד תום.
אולם, מה שמעניין בתמורות שחלו סביב הטרנסג’נדריות היא התפיסה שלהם את עצמם, וכתוצאה מכך התפיסה של החברה אותם. "אם לפני עשרים שנה האנשים הללו היו מגיעים מבולבלים, מתוסכלים, עצובים ומבוישים, היום הם גאים", אומר ד"ר רבינוביץ', "יש אקטיביזם בקהילה הטרנסג'נדרית, יש להם ייצוג והם עומדים זקופים. מידי פעם אני נתקל באחד המטופלים שלי לשעבר ברחוב, חלק ניגשים ושואלים אם אני זוכר אותם, מציגים את עצמם. כולם נשואים, עם משפחות שבנו אחרי השינוי, ונראים מאוד מאושרים".
אל תשאל מה אתה יכול לעשות בשביל הטרנסג'נדר, שאל מה הוא יכול לעשות בשבילך?
אחת המרצות ביום העיון היתה נורה גרינברג, מומחית למגדר, העוסקת בייעוץ ותמיכה לאנשים המתמודדים עם מצוקה מגדרית ולמשפחותיהם. גרינברג היא אשה טרנסקסואלית בעצמה, פעילה בולטת למען זכויות אנשים טרנסג'נדרים, שמילאה שורה של תפקידים בקהילה, ביניהם יו"ר אגודת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) בישראל.
לדבריה של גרינברג, בשנים האחרונות ישנו מהפך ביחס לחברי הקהילה בישראל: "עד עכשיו רופאים כמעט ולא דיברו עם אנשים טרנסג’נדרים. הם לא נחשבו לברי שיח או בעלי זכויות. הרפואה התייחסה אליהם כאל מקרים פתולוגיים וכאל מי שאין להם אוטונומיה", מציינת גרינברג.
"שיח במסגרת יחסי רופא-חולה הוא חלק מהשינוי בתפיסה המערכתית המתרחש בעולם, ובעקבותיו גם בישראל. זו הפעם הראשונה שאני לוקחת חלק במפגש בסדר גודל כזה וזו הפעם הראשונה שהנושא הוא לא ללמוד על האנשים הטרנסג'נדרים, אלא לדבר כשווים על היחסים ההדדיים ביניהם. מבחינתי המשמעות היא שהרופא מבין כי הוא נדרש להשתנות. אני שמחה שברמב"ם מצאו לנכון לתת ביטוי לתהליך הזה. מדובר גם במפגש מקצועי וגם מפגש תרבותי-פוליטי". אומרת גרינברג.
לא כל המטופלים אותם פוגש הרופא בעבודתו, מגיעים מאותו הכפר. המפגש שבין הרופא לחולה מקבוצה אחרת, מחייב אותו להתייחס אחרת למפגש. "יש במפגש הזה המון היבטים שלא באים לידי ביטוי בחולים רגילים ובמקומות אחרים", מסביר ד"ר רבינוביץ', "למשל במקרה של אנשים טרנסג’נדרים אני יכול לשבת מול גבר, שנראה מאוד גברי ולשאול אותו אם הוא "הוא" או "היא", לדבר איתו בלשון נקבה. אדם יכול להיות למשל חרדי, אך בתוכו קורים דברים אחרים."
"הנקודה היא להתייחס לפנימיות של האדם ואני צריך להתחבר לזה. זה מאוד בסיסי. יש כאן גם עניין של אבחנה עצמית. החולה בא ואומר לך, אני מרגיש כך וכך והוא זה שקובע. אנחנו עושים תרגילים שמלמדים איך להזדהות עם הצד השני, למשל אני שואל את הקהל אם הם מרגישים גבר או אשה, וכשהם עונים איך הם מרגישים ומדוע, אנחנו מדמים מצב שבו הם היו קמים למחרת עם גוף של המין האחר. יש פה גם את ההיבט שאומר, אם טרנסג’נדריות זו אבחנה עצמית, אז למה האדם צריך רופא."
"זה פותח את השאלה של מאזן הכוח בין הרופא לחולה. בד"כ לרופא יש יותר כוח, מתוקף היותו בעל הידע והחולה הוא זה שמקבל. במקרה הזה-שניהם שווים. נקודה נוספת היא האם אפשר לקרוא לאדם טרנסג’נדר פציינט או חולה. הרי לא מדובר במצב חולני, אך מצד שני הוא צריך רופא כדי לתקן את הגוף שלו. כאן אנחנו מחפשים מודלים, כמו למשל מי שמבקש לעשות ניתוח אף. הכירורג פשוט מחליף לו את האף ומתייחס אליו אחרת מאל פציינט. אותו הדבר לגבי אשה שעוברת הפלה יזומה".
לדבריה של גרינברג, התהליך הוא התקדמות גדולה אך הדרך עוד ארוכה: "יש היום יותר ידע ויותר התייחסות לבעיות, אך עדיין קיימת בורות אדירה וחוסר רגישות בקרב רופאים. לפי השאלות שאני מקבלת במפגשים עם הרופאים, נראה שהדרך עוד ארוכה, אבל אנחנו עושים צעדים נכונים".
