adinאדם שומאכר, גיבור הסיפור, הוא סופר ישראלי שבצעירותו נמלט מציפורני גרמניה הנאצית. כשהוא מתקרב לעשור העשירי בחייו, הוא חוזר למינכן בפעם הראשונה לאחר המלחמה, בכוונה לכתוב את זיכרונותיו במגזין ספרות מקומי בבעלות חברו הותיק. אך אדם נתקל במחסום הכתיבה הקשה מכולם – מחלת האלצהיימר. כמו הסנדלר מן האגדה, שיד עלומה עושה את מלאכתו בלילות, הוא מתעורר כל בוקר לגלות שמישהו אחר כבר כתב את סיפוריו בשבילו

כלים

הידרדרות פתאומית במצבו הבריאותי מרתקת אותו להוספיס במינכן. כלוא במדינה שמעולם לא רצה לשוב אליה, הוא יוצא לקיים את הבטחתו לאשתו המנוחה, בלה, שלפני שישכח אותה, יכתוב את סיפורו האחרון – סיפור חייו וחייה ופגישתם. מהכרה קודחת ומתערפלת, שזיכרון ובדיה משמשים בה בערבוביה, הוא ניגש להעלות את זיכרונותיו מימי השואה.

אדם שומאכר הוא דמות בדיונית המנכסת לעצמה זיכרונות של ניצולי שואה אמיתיים הלקוחים מתוך תחקיר שביצע רון סגל בארכיונים הדיגיטאליים של קרן השואה מיסודו של סטיבן שפילברג, באוניברסיטת ברלין. במשך שנה וחצי צפה סגל בכ-500 עדויות של ניצולי שואה, מכעשר מדינות ובשלוש שפות (עברית, אנגלית וגרמנית), מתוכן טווה את סיפור חייו של אדם שומאכר. וכך, מהניסיון לשמר זיכרון אמיתי הוא עיצב למעשה זיכרון חדש – זיכרון קולקטיבי אותו יצק לתוך היחיד.

בכשרון ותעוזה יצירתית לוקח סגל עדויות קיימות של ניצולי שואה ומשלימם באמצעות הבדייה. במקומות בהן העדות ההסטורית גילתה אוזלת-יד לדבר על הבלתי אפשרי, הוא מגייס לעזרתו את אגדות האחים גרים – המיתוס, האגדה והמעשייה העממית, שהם ז'אנרים זרים לכאורה ללשון העובדתית-ההסטורית. התוצאה חיבור בין עולמות וסגנונות קוטביים, המעניקים לשואה ולחיים אחריה ביטוי סיפורי, ראשוני, ייחודי ומטלטל.

דווקא מתוך ההתעסקות האסורה לכאורה בחומרים הרגישים הללו וערבובם עם אגדות האחים גרים, נולד רומאן בדיוני הנאמן לאמת הגרעינית של אותן עדויות. "אני מברכת על בחירתו של היוצר להשתמש בעדויות מתוך הארכיון שלנו כבסיס לספרו. הדבר נושא את קולות העדים מעבר לחומות הארכיון - ובמיוחד כשנושא הספר מקורי וחדשני כל כך.” אמרה ננסי שפילברג, קרן השואה מיסודו של סטיבן שפילברג.

עדין הוא ספר ביכורים (118 עמודים, 79 ₪) לרון סגל, יליד נס ציונה, 1980, ובוגר בית הספר לקולנוע וטלויזיה ע"ש סם שפיגל בירושלים. תסריט שכתב לסרט הגמר שלו זכה בתחרות בנושא זכויות האדם של מכון גתה הגרמני והסרט זכה בפרס הפופולאריות בפסטיבל הקולנוע בבייג'ין, סין. כיום מתגורר רון בברלין, בתמיכת מלגת האמנים של ארגון חילופי האקדמאים הגרמני DAAD, שהוענקה לו למטרת תחקיר בארכיונים הדיגיטליים של קרן השואה מיסודו של סטיבן שפילברג. מלגה זו היא אחת המלגות היוקרתיות בעולם, המציעה מזה 40 שנה 20 מלגות לשהות בת שנה בברלין, לאמנים בינלאומיים בתחומי האמנות הויזואלית, ספרות, מוזיקה, קולנוע ומחול. סגל הוא הישראלי היחיד שזכה במילגה זו פעמיים ברצף. את המילגה הראשונה קיבל למטרת כתיבת הספר ואת השנייה למטרת עיבודו של הספר לסרט אנימציה ראשון מסוגו בנושא השואה.

על הצהרת הכוונות של הסרט חתמו אישים כגון: ננסי שפילברג (אחות של סטיבן), אבנר שלו-יו"ר יד ושם, יוסי שריד, שבח וייס, פרופ' משה צימרמן ורבים אחרים. כמו כן, לאחרונה מצא שותף גרמני פוטנציאלי להפקת הסרט כקופרודוקציה ישראלית-גרמנית; מפיק אנימציה בעל סטודיו מבוסס ומצליח שגילה עניין אישי בפרויקט.

הרומן של סגל עם גרמניה החל בגיל 22, כשעלה על ספינת שיט תענוגות אירופאית, לעבוד כאיש אבטחה. כעבור חודשיים פוטר לאחר שנתפס על-חם בזרועותיה של נוסעת בווארית. הוא ירד מהספינה ונסע ישר אליה – אל הבחורה והמדינה – ובפעם הראשונה בחייו הכיר גרמנים "מסוג אחר"; הם היו חמים, נחמדים ומארחים למופת – שונים כל עיקר מאלה שחיסלו את המשפחה של סבתא שלו שישים שנה קודם לכן.

הרומן שלו עם אווה, כך קראו לה, כבה מהר כמו שהתלקח, אבל הקשר עם גרמניה נמשך. הוא ביקר בה בהזדמנויות שונות: בעקבות מלגה לקורס גרמנית אינטנסיבי באוניברסיטת מינכן; הקרנת סרט הגמר שלו בפסטיבל הקולנוע בפוטסדאם וכחבר במשלחת "חיי היהודים בגרמניה" של אוניברסיטת טובינגן.

בזמן שהותו בברלין, יזם את פרוייקט run4me במסגרת מרתון ברלין 2009: גיוס 1183 רצים - כמספר ימיו בשבי של גלעד שליט דאז – שרצו את המרתון בשם שחרורו, עם צמיד סיליקון כחול על זרועם. הרצים היו מ22 מדינות ומשלושת הדתות. הפרויקט נתמך על ידי משפחת שליט, שגרירות ישראל בברלין, הקהילה היהודית בברלין, ארגון הידידות הגרמני-ישראלי וכן מחוז טמפלהוף-שונברג, לו הסכם "ערים תאומות" עם נהריה, עיר הולדתו של שליט. הפרויקט פורסם בכל העיתונים הגדולים של גרמניה ואף צוין במהדורת החדשות של ערוץ 2 ביום המרתון.

מדברי העורך | עודד וולקשטיין : רון סגל מעורר- בכישרון נדיר, לטעמי – את החיים הספרותיים הלאטנטיים של העדויות ההיסטוריות. לא במקרה העדויות המתארחות בספרו נפרצות לאגדה, נפרמות לחלום, נעתרות למפתחות ז'אנריים החורגים מהרצאתם ההיסטורית של האירועים: זאת אינה תאונת עבודה ולא גחמה ראוותנית של סופר-וירטואוז. רון שומע משהו בעדויות הללו; ונדמה לי שהוא שומע את המקומות שבהם הלשון העובדתית-ההיסטורית גונבת את הגבול לטריטוריות הזרות לכאורה של הסיפור, המיתוס, האגדה, המעשייה העממית, כדי לשאול משאבים ותעצומות; כדי להרחיב את מנעד האפשרויות ואת טווחי ההבעה במקום שבו העובדות מוסרות מעט כל כך מן האמת, במקום שבו העדות כושלת על ספו של אותו דבר שאי אפשר להעיד עליו. שלשלת האירועים והסיבות היא לשונו של המסתבר, של האפשרי לפחות; אבל איך מרחיבים את הדיבור לעבר הבלתי-אפשרי? לשון העדות צריכה להשתעטנז, להתעמעם ולדמדם בשטחי ההפקר שאליהם היא מגיעה בספר הזה כדי להעיד על משהו שמערכי הזיכרון והמסירה הסדורים אינם יכולים לו; כדי לדבר על הבלתי-אפשרי בלי לעשות אותו לאפשרי. אנחנו מדברים על ההיסטוריה לעומת המיתוס, על הזיכרון לעומת השכחה; אבל הספר של רון שומע משהו אחר, ומעיד – בין השאר – על בריתם הלא-נמנעת של ההיסטוריה וההמצאה, על שותפותם הגורלית של הזיכרון והשכחה. על דרכה העקלקלה של הספרות לנקודות הקצה של ההיסטוריה, בבחינת משלחת הצלה המחישה לאזור האסון מה שרק הספרות יכולה להמציא – דיבור במקום שאין עליו דיבור. עדות שדווקא בקריסתה יש בה כדי לאותת על ממדיו של ההרס.

מדברי מו"ל הוצאת פרדס | דויד גוטסמן: הוצאת פרדס מתמקדת בספרי עיון והגות. עם זאת, אחת לכמה שנים אני נתקל בכתב יד מזן אחר; כתב יד שתובע ממני לעצור, טקסט שכבר בקריאה ראשונה ברור לי שארצה ללוות את דרכו לעולם. "עדין" של רון סגל נמנה עם הקבוצה הקטנה הזאת. אני גאה להוציא לאור את "עדין", ומזמין אתכם להתוודעות ראשונה אל אחד הקולות-המספרים המטלטלים ביותר שנקרו בדרכי בעת האחרונה.