האנטישמים גורמים לי לצחוק. הם כל-כך משעשעים. רבים יחשבו שזוהי אמירה קלת-דעת, אפילו מרגיזה, בהתחשב בדברים הנוראים שעשו אנטישמים במהלך ההיסטוריה, ובכללם השואה. אבל בימינו האנטישמים מצחיקים ממש. הדברים שהם מאמינים בהם. הדברים שהם אומרים. מצחיקים. קחו את ראש-העיריה לשעבר של לונדון, קן ליווינגסטון. הדברים שהוא אומר מטופשים. אפילו כשהם יוצאים מפי פוליטיקאי. לדוגמה, הוא אמר שאדולף היטלר היה ציוני, או שלכל הפחות תמך בציונות. היטלר? ציוני?

כלים
אורי אבנרי
אורי אבנרי

אדולף היטלר שנא יהודים באופן חולני. אכן, האנטישמיות הייתה כל-כך מהותית לגביו, עד שהיא גברה על כל דבר אחר.

לדוגמה: גם כשהוא כבר עמד לפני המפלה הסופית, היטלר הסיט רכבות ממשימות צבאיות חיוניות כדי להוביל יהודים למחנות ההשמדה.

יש המאמינים שהוא הפסיד במלחמה (ואיבד את שלטון העולם) בגלל האנטישמיות שלו. אילו היו המדענים היהודים (ובכללם אלברט אינשטיין) נשארים בגרמניה, כפטריוטים גרמניים, יתכן שהיטלר היה משיג את הפצצה האטומית לפני האמריקאים. מצב כזה היה משנה את פני ההיסטוריה.

איש אינו יודע מניין נבעה האנטישמיות שלו. היטלר הצעיר חיבב את הרופא היהודי שטיפל באמו האהובה. כאשר חלם על עתידו כצייר גדול הוא התיידד עם צעיר יהודי, ואף ביקר אצל משפחתו. אי-שם בדרכו הוא הפך שונא-יהודים באופן קיצוני ומוחלט. יש על כך הרבה תיאוריות, אך אין תשובה מספקת ממש. זה קרה די מוקדם בחייו, כאשר חי עדיין בווינה.

הרעיון שאיש זה היה יכול, בשלב כלשהו של חייו, לחבב יהודים ציונים הוא אבסורדי מעבר לכל דמיון.

כמו דברים אבסורדיים רבים, גם לזה היה גרעין של אמת.

לפני השואה רצו האנטישמים לגרש את היהודים מאירופה. תמצית הציונות היא להביא את יהודי כל העולם לארץ-ישראל. אם כן לשתי התנועות, האנטישמיות והציונות, המנוגדות אחת לשנייה באופן קיצוני, יש משהו משותף.

בנימין זאב הרצל, מייסד התנועה הציונית, הבחין בכך ממש מההתחלה. הוא נסע לרוסיה הצארית, האנטישמית, כדי לשכנע את השרים לעזור לציונות, ובתמורה הבטיח לעזור להם להיפטר מהיהודים שלהם.

במרוצת השנים נעשו כמה וכמה מאמצים כאלה. אחד, הידוע אך במעט, נעשה ערב מלחמת-העולם השנייה. הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) בא בדברים עם ההנהגה האנטישמית של הצבא הפולני. הוקמו מחנות-אימונים עבור צעירי אצ"ל בפולין. הכוונה הייתה לבצע פלישה צבאית לארץ-ישראל ולהקים מדינה יהודית, כך שיהודי פולין יוכלו לבוא לארץ. פרוץ מלחמת-העולם השנייה שם קץ לניסיון המוזר הזה.

באותה העת עסק אדולף אייכמן בווינה ב"פיתרון הבעיה היהודית". הוא שדד מהיהודים את כל רכושם, ובתמורה העניק להם רשיון-הגירה. לאחר מכן, לקראת סוף המלחמה, אייכמן מסר למנהיגים הציונים בבודפשט את ההצעה האבסורדית שבעלות-הברית יספקו לגרמניה הנאצית 10 אלפים משאיות (באמצע המלחמה!) ובתמורה יפסיקו הנאצים את השמדת יהודי הונגריה (10 אלפים ביום!). לדעתי הייתה זאת יוזמה מוסווית של היינריך הימלר, ראש הס"ס, לבוא במגע עם בעלות-הברית לשם כריתת שלום נפרד.

אחרי חטיפת אייכמן מארגנטינה, כאשר הוא ישב כבר בכלא הישראלי, הוא כתב אוטו-ביוגרפיה מרתקת, ובה הכריז שהוא העדיף לנהל משא-ומתן עם הציונים מפני שהם בעלי "היסוד הביולוגי הטוב ביותר" בעם היהודי.

הקשר הישיר בין הנאצים והציונים נוצר בשלב מוקדם מאוד. זמן קצר אחרי שהנאצים עלו לשלטון, בראשית 1933, הכריזו יהודי אמריקה חרם על גרמניה. בתשובה הטילו הנאצים חרם של יום אחד על בתי-העסק היהודיים בגרמניה. (אני זוכר זאת היטב, מפני שבאותו יום לא נתן לי אבי לצאת מהבית.)

באותה עת נחתם הסכם רשמי בין גרמניה הנאצית וההנהגה הציונית. קראו לו "הסכם ההעברה" ("טרנספר" בלעז). על פי הסכם זה ניתן למהגרים יהודים אמידים להוציא חלק מהונם בצורת סחורות גרמניות. זה שבר מצד אחד את החרם על גרמניה, אך עזר מצד שני לכלכלה הציונית בארץ.

הוויכוח על הסכם זה נמשך גם היום. הציונים הימניים גינו את ההסכם, למרות שהם עצמם נקראו "פאשיסטים" בפי ראשי היישוב, אנשי "ארץ-ישראל העובדת". אין ספק שההסכם עזר לכלכלה הציונית בארץ לשרוד, עד שפרצה מלחמת-העולם השנייה והצבא הבריטי הגדול במצריים רכש אצלנו את כל צרכיו.

כל זה כלל אינו מעיד על קירבה בין הציונים והנאצים. עצם הרעיון הזה, כאמור, מגוחך.

עד למלחמת-העולם השנייה לא יכול היה היטלר לחלום על השמדה המונית. זה לא עלה על הדעת. הוא נאלץ להסתפק בגירוש היהודים מגרמניה, ומאירופה כולה, כפי שקרה לא פעם בהיסטוריה – בספרד, באנגליה ובמקומות רבים אחרים.

היעד הסביר ביותר היה ארץ-ישראל, אך בארץ שלטו הבריטים, שסרבו להכניס לארץ אלא רק קומץ של יהודים. הם חששו מפני תגובת הערבים. אז עלה הרעיון להעביר את כל יהודי אירופה לאי מדגסקר, שהיה שייך לאימפריה הצרפתית. זה לא התממש.

כל זה השתנה לחלוטין כאשר פרצה מלחמת-העולם השנייה. המצב בעולם השתנה. כאשר פלשו הנאצים ב-1941 לברית-המועצות, לא היה עוד ערך לחיי אדם. הנאצים והרוסים התעלמו מאמנות-ז'נבה, שהסדירו את חוקי-המלחמה התרבותיים. מאות אלפים, ואחר-כך מיליונים, טבחו זה את זה.

מצב זה נתן להיטלר הזדמנות, שיתכן שלא העז לחשוב עליה קודם לכן. אל תגרש את היהודים – הרוג אותם. כך החלה השואה בהריגת המונים בירי, בהרעבה, במחלות, ולבסוף בתאי-הגאזים.

הוא לא היה זקוק לשום עידוד. הסיפור שהופץ לאחרונה כאילו המופתי הירושלמי, חג' אמין אל-חוסייני – בן הגזע השמי - הוא ששיכנע את היטלר מגוחך ככל הסיפורים האחרים.

היטלר לא היה הוגה-דיעות מקורי. שום דבר חדש לא היה בתורתו.

ימי האנטישמיות כימי הדת הנוצרית. במשך זמן רב הייתה האנטישמיות חלק בלתי-נפרד מהנצרות. יתכן שזה עדיין כך.

ישוע בן-יוסף, הידוע כישו, היה יהודי. כאשר הוצא להורג באשמת חילול-הקודש, נותרה קבוצה קטנה של חסידיו היהודים בירושלים. הם נרדפו על-ידי המימסד היהודי, ובין שני המחנות התפתחה שינאה לוהטת.

זה היה נשאר בגדר קוריוז היסטורי, אלמלא קרה דבר מדהים: בעזרת רב יהודי אחר, שאול, שהפך את שמו לפאולוס, הפכה תורתו של ישו לדת עולמית. התרבות הרומית, רבת האלילים, קרסה. היהדות, בעל האופי המופשט, קסמה לאצולה הרומאית, אבל המוני העבדים והפרולטרים נמשכו לנצרות. הסיפור על סבלו של המשיח הצלוב ואמו הבתולה קסם להם. הנצרות ניצחה, ויחד עימה התעצמה שנאת היהודים.

כל ילד נוצרי נחשף בילדותו לסיפור המעורר זוועה על ההמון היהודי בירושלים, שתבע את צליבת ישו עדין-הנפש. אינני מאמין שילד כזה יכול אי-פעם להשתחרר לגמרי משנאת היהודים.

ואכן, שנאת-היהודים הייתה סימן-היכר של הנצרות במרוצת הדורות. הוצאות-להורג המוניות, שחיטת היהודים על-ידי הצלבנים בגרמניה ובארץ הקודש, האינקוויזיציה הספרדית, הפוגרומים הרוסיים, השואה, ורדיפות אין-ספור אחרות מלווים את ההיסטוריה היהודית. (למרבה הצער, זה לא חיסן את היהודים כאן, בישראל החדשה, מפני שינאת האחר, כפי שציין השבוע סגן הרמטכ"ל אמיץ-הלב.)

אני רוצה להדגיש שוב ששום דבר מסוג זה לא קרה ליהודים בארצות האסלאם. כאשר הזכרתי זאת לא מכבר, תקפו אותי מספר פרופסורים ממוצא מזרחי בחמת-זעם. הם הזכירו כחצי תריסר מיקרים שבהם רדפו שליטים מוסלמים את היהודים. חצי תריסר ב-1400 שנים! נדמה שיש מזרחים המקנאים באשכנזים על שיש להם שואה, ורוצים להתחרות בהם גם בתחום זה.

המילה "פוגרום" איננה ערבית. היא מילה רוסית.

חזרה לאנטישמים של ימינו.

אפשר היה לקוות שאחרי השואה הם פשוט ייעלמו. אבל עכשיו הם חוזרים. בתחפושות שונות.

לא חשוב כל-כך מה הם אומרים. הצלילים הם העושים את המוסיקה.

אפשר להתווכח עם טענותיהם. בהחלט. יש כמה עובדות לא-נעימות. בוודאי. אבל המוסיקה היא שקובעת. אה, המוסיקה!

יכול אדם להיות אנטי-ישראלי. למה לא? אפשר לגנות את המדיניות של ממשלות ישראליות. גם אני עושה זאת. יכול אדם להיות אנטי-ציוני, אם כי עליו לפרט למה בדיוק הוא מתנגד בתורת הציונות ובמעשיה. אבל כל זה אינו נוגע לאנטישמיות צרופה.

אדם שיש לו השקפת-עולם קונספירטיבית (לי אין, לצערי) יכול לחשוב שהציונים הם המממנים את האנטישמים של ימינו, כדי שיבריחו את היהודים מכל ארצות העולם למדינת-ישראל.

כשאני שומע את האנשים הרבים דוברי-הצרפתית בשפת-הים של תל-אביב אני מנחש שהמזימה הזאת גם מצליחה.

הכותב הוא אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS