ב-70 השנים האחרונות, מגיל 23, הקדשתי את חיי לשלום – שלום יהודי-ערבי, שלום ישראלי-פלסטיני.
הרבה אנשים בשני הצדדים מדברים על שלום. הוגה-הדעות הבריטי הנודע, ד"ר ג"ונסון, אמר כידוע ש"הפטריוטיזם הוא המפלט האחרון של הנבל." אצלנו אפשר להגיד עכשיו שהדיבור על "שלום" הוא המפלט האחרון של מפיץ השנאה.
כי מה פירושו של שלום? שלום נעשה בין אויבים. הנחת-היסוד היא ששני הצדדים חיים וקיימים. כאשר צד אחד משמיד את הצד השני, כמו שרומא השמידה את קרתגו, זה אמנם שם קץ למלחמה, אבל זה לא שלום.
שלום פירושו לא רק ששני הצדדים מפסיקים את מעשי-האיבה. שלום פירושו התפייסות בין החיים ביחד אחד לצד השני, ועם קצת מזל גם שיתוף-פעולה ובסוף גם אהדה הדדית ביניהם.
לכן, הדיבור על הרצון בשלום תוך טיפוח שנאה הדדית – אין פירושו שלום.
החרם הוא מכשיר לגיטימי של מאבק מדיני. החרם הוא אחת מזכויות-היסוד של האדם. לכל אדם הזכות לקנות או לא לקנות כאוות נפשו. כל אדם רשאי גם לבקש מזולתו לקנות או לא לקנות סחורה כלשהי, יהיה הנימוק לכך אשר יהיה.
ולראייה: מיליוני ישראלים מחרימים חנויות ומסעדות שאינן "כשרות". הם מאמינים שזוהי מצוות הקדוש-ברוך-הוא. מכיוון שאני אתיאיסט גמור, אינני שייך לציבור זה. אבל אני מכבד את עמדת הדתיים.
כאשר הנאצים הגיעו לשלטון, יהודי אמריקה הכריזו חרם על גרמניה. הנאצים הגיבו בהכרזת חרם ליום אחד על חנויות בבעלות יהודית. הייתי אז בן 9 ואני עדיין זוכר היטב את המראה: בריונים בחולצות חומות בשערי החנויות, בידיהם שלטים בנוסח "גרמנים, הגנו על עצמכם! אל תקנו אצל יהודים!"
ואצלנו? החרם הראשון נגד הכיבוש הוכרז על-ידי "גוש שלום", תנועת-השלום שאני פעיל בה. זה היה זמן רב לפני לידת ה-BDS.
הקריאה שלנו הייתה מופנית לציבור הישראלי. קראנו להחרים את מוצרי המפעלים הממוקמים בשטחים הכבושים – הגדה המערבית, רצועת-עזה ורמת-הגולן. כדי להקל על האזרחים, פרסמנו את רשימת המפעלים האלה. (רשימה עדכנית עומדת להתפרסם בקרוב.)
השתתפתי גם בשיחות עם נציגי האיחוד האירופי, בארץ ובבריסל. השתדלנו לשכנע אותם שלא לתמוך בהתנחלויות. עבר הרבה זמן עד שהאירופים החליטו סוף-סוף שעל מוצרי ההתנחלויות להיות מסומנים בבירור.
לקנות או לא לקנות, מכל סיבה שהיא, הוא עניין פרטי. לכן קשה לדעת מה מספר הישראלים שנענו והממשיכים להיענות לקריאתנו. הרושם שלנו הוא שהמספר די גדול.
לא קראנו להחרים את ישראל כולה. לדעתנו, זה סותר את המטרה. כאשר הישראלים עומדים מול איום על מדינתם, הם מתלכדים. כלומר, זה דוחף את הישראלים ההגונים, בעלי הכוונות הטובות, לזרועות המתנחלים. והרי המטרה שלנו היא בדיוק הפוכה: להפריד בין הציבור הכללי לבין המתנחלים.
לתנועת ה-BDS יש נקודת-ראות שונה לגמרי. היא הוקמה על-ידי פלסטינים לאומיים, והיא מכוונת לציבור העולמי. היא אדישה לגמרי לרגשות הישראלים.
תנועת-מחאה אינה זקוקה למצע פוליטי מפורט. די לה בכוונה הכללית לשים קץ לכיבוש ולאפשר לעם הפלסטיני להקים את מדינתו החופשית בשטחים הכבושים. אבל תנועת-הBDS פירסמה כבר עם היווסדה מצע פוליטי ברור. וכאן מתחילה הבעייה.
המצע המוצהר של BDS כולל שלושה סעיפים: סיום הכיבוש וההתנחלות, הבטחת שוויון לערבים בישראל ושיבת הפליטים.
זה נשמע פשוט, אבל זה לא. המצע אינו מזכיר שלום עם ישראל. המצע גם לא מזכיר את פיתרון שתי המדינות. אך העוקץ העיקרי טמון בנקודה השלישית.
יציאת מחצית מבני העם הפלסטיני מבתיהם במהלך מלחמת תש"ח – חלקם ברחו מהלחימה הארוכה והאכזרית וחלקם גורשו על-ידי הכוחות הישראלים – היא סיפור מורכב. כחייל קרבי הייתי עד-ראייה וכתבתי על כך בספרים שלי. (הכרך השני של זכרונותיי התפרסם זה עתה.) העיקר הוא שבתום המלחמה לא ניתן לפליטים לחזור לבתיהם. בתיהם ואדמותיהם נמסרו לעולים יהודים, שרבים מהם היו ניצולי השואה.
השאיפה להחזיר את הדברים לקדמותם היא מציאותית כמו הדרישה שהאמריקאים הלבנים יחזרו לארצות אבותיהם, ושהארץ תוחזר לתושבים המקוריים. פירוש הדרישה הוא חיסול מדינת-ישראל והקמת מדינת-פלסטין בכל השטח שבין הים והנהר, מדינה שבה יהיו רוב ערבי ומיעוט יהודי.
איך ניתן להשיג זאת בלי מלחמה נגד מדינה המצוידת בפצצות גרעיניות? מה הקשר בין זה לבין שלום?
כל הפלסטינים הרציניים שעסקו בשנים האחרונות במשא-והמתן השלימו בשקט עם מציאות זו. דיברתי על כך לא פעם עם יאסר ערפאת. ההסכמה האילמת היא שבהסכם הסופי תחזיר ישראל מספר סמלי של פליטים, ושישולמו פצויים הוגנים לשאר. זה כלול ב"פיתרון שתי המדינות".
זוהי תוכנית-שלום. למעשה, זוהי תוכנית-השלום היחידה שיש. מטרות ה-BDS אינן נשמעות כתוכנית-שלום.
הצד השני בוויכוחים עוד פחות שואף לשלום.
לגיונות של "מסבירים" ציוניים – חלקם אנשי-מקצוע שכירים – מסתערים על ציבור הסטודנטים כדי לעצור את התקפת ה-BDS ולהדוף אותה. נקודת-המוצא שלהם היא הכחשת העובדות הברורות ביותר: שמדינת ישראל מדכאת את העם הפלסטיני, שהכיבוש הישראלי חסר-הרחמים הופך את חיי הפלסטינים לגיהינום, שה"שלום" הפך בישראל למילת-גנאי.
(לפני מספר ימים הכריז פרשן-טלוויזיה, לא ממש בצחוק: "סכנת השלום חלפה!")
הדרך הפשוטה ביותר להשמיץ את אנשי ה-BDS ולהוציאם אל מחוץ לחוק היא להאשים אותם באנטישמיות. זה שם קץ לכל ויכוח רציני בחו"ל, ובמיוחד בגרמניה. אנשים המכחישים את השואה אינם שותפים לוויכוח.
אין שום הוכחה לכך שרוב תומכי ה-BDS הם אכן אנטישמים. אני משוכנע שרובם הגדול אידיאליסטים מסורים, שליבם יוצא אל הפלסטינים המדוכאים – כפי שיהודים בכל הזמנים והארצות חשו לעזרת המדוכאים, החל במוז'יקים ברוסיה הצארית וכלה בשחורים בארצות-הברית.
אך יש להודות בעובדה שאחדים מאנשי ה-BDS משמיעים דברים שריח חריף ומוכר של אנטישמיות נודף מהם. ואין זה פלא: לאנטישמים אמיתיים מהסוג הישן מהווה ה-BDS מפלט בטוח. הרי שם הם יכולים להטיף את תורתם המבחילה בתחפושת של אנטי-ציונות ואנטי-ישראליות.
אני רוצה להזהיר (שוב) את הפלסטינים ואת ידידיהם האמיתיים, שהאנטישמים הם אויביהם המסוכנים. האנטישמים הם הדוחפים את היהודים ברחבי העולם להתיישב בישראל. הבעיות האמיתיות של הפלסטינים אינן מעניינות את האנטישמים בללו. הם מנצלים את מצוקת הפלסטינים כדי להפיץ את הרעל הישן-נושן שלהם.
וגם להיפך: יהודים הרוכבים על הגל החדש של שנאת-האיסלם, מתוך אמונה כוזבת שזה יעזור לישראל, עושים גם הם שגיאה חמורה. שונאי-האיסלאם של היום היו שונאי-היהודים רק אתמול, ויהיו שוב שונאי-היהודים של מחר.
הפלסטינים זקוקים לשלום כדי להיפטר מהכיבוש ולהשיג, סוף-סוף, חרות, עצמאות וחיים נורמליים.
הישראלים זקוקים לשלום, מפני שבלעדיו נשקע יותר ויותר עמוק בביצה של מלחמת-נצח. אנחנו מאבדים את הדמוקרטיה שעליה הייתה גאוותנו, והופכים למדינת-אפארטהייד בזויה.
הוויכוח עם ה-BDS עלול להחריף את השנאה ההדדית, להעמיק את התהום בין שני העמים ולהרחיב את הקרע ביניהם. רק שיתוף-פעולה הדוק בין מחנות-השלום משני הצדדים עשוי להשיג את הדבר האחד ששניהם זקוקים לו באופן נואש: את השלום.
הכותב הוא אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום
