ישראל היא, כידוע, ''מדינה יהודית ודמוקרטית''. זוהי הגדרתה הרשמית. ובכן... אשר ל''יהודית'', זהו סוג חדש של יהדות, מין מוטציה. במשך אלפיים שנה, היהודים היו ידועים בעולם כבני-אדם נבונים, פיקחים, שוחרי-שלום, אנושיים, מתקדמים, ליברליים, אפילו סוציאליסטים.

כלים

אורי אבנרימי שמחפש תכונות אלה כיום, לא ימצא אותן במדינת-ישראל. רחוק מזה.

אשר ל"דמוקרטית", אולי זה היה נכון, פחות או יותר, בתקופה שלאחר הקמת המדינה עד למלחמת ששת-הימים. אז כבשה ישראל לרוע מזלה את הגדה המערבית, רצועת-עזה, ירושלים המזרחית ורמת-הגולן. וכמובן את חצי-האי סיני, שהוחזר מאוחר יותר למצריים.

(אמרתי "פחות או יותר", מפני שאין בעולם מדינה שהיא דמוקרטית באופן מוחלט.)

מאז מלחמת ששת-הימים, ישראל היא יצירה מעורבת - חצי דמוקרטית, חצי רודנית. כמו עגבנייה שחצייה טרייה וחצייה רקוב.

אולי כדאי להזכיר שהשטחים הכבושים מורכבים מארבעה סוגים שונים לגמרי:

(א) מזרח ירושלים, שסופחה לישראל ב-1967 והנחשבת עכשיו בישראל לחלק מבירתה. תושביה הערבים לא ביקשו ולא קיבלו אזרחות ישראלית. הם תושבים ללא אזרחות כלשהי.

(ב) רמת הגולן, שהייתה בעבר חלק מסוריה, ושסופחה לישראל – סיפוח שלא הוכר על-ידי שום מדינה אחרת. תושביה הערבים-דרוזים המעטים, שנשארו בשטח זה, הם אזרחים ישראלים שלא-מרצון.

(ג) רצועת-עזה, המנותקת לחלוטין מהעולם על-ידי ישראל ומצריים, הפועלות בצוותא. חיל-הים מנתק את הרצועה לחלוטין מהים. המינימום הדרוש לתושבים למחייתם מגיע אליהם דרך ישראל. אריאל שרון הוציא מהרצועה את מעט ההתנחלויות הישראליות. ישראל אינה רוצה בשטח זה. יש בו יותר מדי ערבים.

(ד) הגדה המערבית, שממשלת ישראל וגם ישראלים רבים קוראים לה בשמה התנ"כי – יהודה ושומרון. גם ראשי האופוזיציה התחילו לקרוא לה בשם סיפוחיסטי זה. חלק גדול של העם הפלסטיני – כ-3.5 מיליון בני-אדם – חיים שם. זהו שדה-הקרב העיקרי.

מאז היום הראשון של הכיבוש, אנשי הימין שאפו לספח את הגדה המערבית לישראל. תחת הדגל של "ארץ-ישראל השלמה" הם פתחו במערכה לצירוף השטח הזה כולו לישראל, תוך גירוש האוכלוסייה הערבית והקמת כמה שאפשר יותר התנחלויות יהודיות.

אנשי-הימין הקיצונים לא הסתירו מעולם את שאיפתם לטהר את הארץ כולה מלא-יהודים ולהקים סוף-סוף את המדינה היהודית הגדולה מהים ועד הנהר.

קשה להגשים מטרה זו. אמנם, במלחמת תש"ח כבשה ישראל שטח גדול הרבה יותר מזה שהוקצה לה בתוכנית-החלוקה של האו"ם. כמחצית מהאוכלוסייה הערבית ברחה או גורשה. העולם קיבל פחות או יותר את העובדה המוגמרת, מכיוון שהושגה במלחמה שאותה פתח הצד הערבי, וגם מכיוון שזה אירע שלוש שנים בלבד אחרי השואה.

במלחמת 1967 היה המצב שונה לגמרי. הסיבות למלחמה החדשה היו נתונות במחלוקת. ברחבי העולם הייתה נטושה "המלחמה הקרה" בין מעצמות-העל. הכיבושים של ישראל לא זכו בהכרה, אפילו לא מצד ארצות-הברית, הידידה הגדולה של ישראל.

למרות כל המלחמות שפרצו מאז וחרף סיום המלחמה הקרה בעולם, לא השתנה מצב זה עד היום.

ישראל עדיין קוראת לעצמה "יהודית ודמוקרטית". אך אוכלוסיית "ארץ-ישראל השלמה" מורכבת עכשיו, חצי-חצי, מיהודים ומערבים, והצד הערבי הולך וגדל. ישראל עצמה היא עדיין דמוקרטית, פחות או יותר, אבל בשטחים הכבושים שולטת דיקטטורה הקרויה "ממשל צבאי". מאות אלפי המתנחלים מנסים בכל האמצעים לדחוק את הערבים החוצה. כל האמצעים כשרים בעיניהם, ובכלל זה שקרים, מרמה וטרור (הקרוי "נקמה").

בישראל השלטון בידי הימין הקיצוני, הכולל שוליים פשיסטיים. ראשי המרכז והשמאל הם אימפוטנטים. המאבק האמיתי היחיד נטוש עכשיו בין הימין הקיצוני לבין הימין הקיצוני-עוד-יותר.

השבוע פרצה תגרה נזעמת בין בנימין נתניהו ושר-הביטחון שלו, בוגי יעלון, שניהם אנשי הליכוד, לבין שר-החינוך נפתלי בנט, מנהיג מפלגת "הבית היהודי". בנט, איש-ימין בעל שאיפות מרקיעות-שחקים, אינו מסתיר את רצונו להחליף את נתניהו ולשמש כראש-ממשלה בהקדם האפשרי.

השפה של שני הצדדים הייתה נחשבת למוגזמת גם אילו שימשה לוויכוח בין הקואליציה והאופוזיציה. כאשר שפה בוטה כזאת משמשת לקטטה בתוך הממשלה עצמה, זה די חריג, אפילו בישראל.

בהשוואה לסגנון זה, הסגנון של ראש האופוזיציה, יצחק הרצוג, הוא שיא הנימוס.

בנט אמר שנתניהו ויעלון דבקים ברעיונות ישנים ומיושנים, ולוקים בשיתוק נפשי. לדבריו, נתניהו ויעלון מדרדרים את מעמדה של ישראל בעולם, מעמד הרעוע בלאו הכי. יעלון, חבר-קיבוץ ורמטכ"ל לשעבר, מאשים את בנט בגניבה. כמו נתניהו, הוא טוען שכאשר עולה בקבינט רעיון חדש וטוב, בנט רץ החוצה ומכריז על הרעיון כעל שלו. יעלון קורא לבנט "ילדותי" "וחסר-אחריות".

מי צודק בהתקפות הדדיות אלה?

לדעתי, שני הצדדים.

ביניהם עומד (או יושב) הרמטכ"ל הנוכחי, גבי אייזנקוט, בנם של עולים ממרוקו. באופן מוזר, ראשי הצבא בישראל מתונים בדרך כלל יותר מאשר הפוליטיקאים.

אייזנקוט הציע בשם הצבא לשפר את תנאי-המחייה של הציבור הערבי בשטחים הכבושים. בין השאר הציע לאפשר לתושבי עזה לבנות נמל ולבוא במגע ישיר עם העולם.

רעיון מדהים.

כל זה קרה בוועידה של "המכון למחקרי ביטחון לאומי", שבה נאמו כולם.

גם ראשי האופוזיציה השתתפו. יצחק הרצוג ממפלגת העבודה, יאיר לפיד מ"יש עתיד" ואחרים התבטאו שם, אבל נאומיהם היו ממש משעממים, ופורסמו בתקשורת רק מתוך הגינות. ראשי האופוזיציה מיחזרו רעיונות מפה ומשם והכריזו שזאת "התוכנית שלי". במידה שהזכירו את השלום בכלל, הוא הפך בפיהם לחזון רחוק-רחוק. חלום יפה, אך לא משהו שפוליטיקאים רציניים צריכים לעסוק בו.

מה שנשאר הוא הקרב הנרגז בין הימין הקיצוני לבין הימין העוד-יותר-קיצוני.

בנט, יזם היי-טק לשעבר, חובש כיפה על ראשו הקרח. (למען האמת, אני תמיד תמה מה מחזיק אותה שם.) בנט נחוש בדעתו שלטובת המדינה עליו לתפוס את מקומו של נתניהו בהקדם האפשרי.

בפי בנט יש אישום חמור: המנהיגות הפוליטית חסרת-הכישרון מפקירה את חיילינו הגיבורים ומפקדיהם – אישום הלקוח במישרין מדפי ספרו של אדולף היטלר "מיין קאמפף", העומד להופיע בעברית.

היורש האפשרי היחיד של נתניהו בליכוד הוא יעלון, איש חסר כריזמה וחסר כישרון פוליטי. אך הסיכוי של בנט ומפלגתו לנצח את הליכוד בקלפי קלושים מאוד. כאן יכולה הכיפה לעזור: דרושה התערבות של הקדוש-ברוך-הוא.

אשר להתערבות מלמעלה: בשבוע האחרון אכן קרה נס. שרת-החוץ השוודית, מרגוט ולסטרום, האשימה שיש בישראל חוקים שונים ליהודים ולערבים. נתניהו הגיב בחריפות. למחרת היום – איזו הפתעה! - מלאה התקשורת השוודית בגילויים על פרשת שחיתות של שרת-החוץ. הסתבר שהיא לא שילמה שכר-דירה הוגן עבור הדירה הממשלתית שבה היא מתגוררת.

כל זה היה יכול לשעשע, אלמלא זה נגע לעתידה של ישראל.

"שלום" הפכה למילה גסה. סוף הכיבוש אינו נראה לעין. "המפלגה (הערבית) המשותפת" אינה נמצאת כלל בתמונה. מצבה של מרצ אינו שונה בהרבה.

בקרב השמאל, הייאוש הוא מילה נרדפת לעצלות. יש ויכוח חלשלוש על הטענה ש"רק העולם החיצוני יכול להציל את ישראל מעצמה". כך טוען עכשיו אלון ליאל, מי שהיה דיפלומט מכובד ומנכ"ל משרד-החוץ. אני לא מאמין שזה נכון. הרעיון שהיהודים צריכים לרוץ אל הגויים כדי להציל את היהודים לא נראה לי כמשהו שימשוך את הציבור הרחב.

בנט צודק בנקודה אחת: הקיפאון, הנפשי והמעשי כאחד, איננו פיתרון. העניינים צריכים לזוז. אני מקווה בכל ליבי שבקרב הדור הצעיר יקומו כוחות חדשים ויעלו רעיונות חדשים שיסלקו מהבמה את נתניהו, בנט וכל השאר.

אשר לדמוקרטיה המהוללת שלנו: מסתבר שגוף המקבל מימון ממשלתי מעסיק שנים בלש פרטי, שתפקידו הוא לפשפש בפחי האשפה של פעילי-שלום ופעילי זכויות-אדם, כדי להשיג מידע על העמותות והאישים.

אני, למרבה המזל, גורס כל פיסת נייר.

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS