לבקון לא מלאו עדיין 16 שנים כששוחרר ממחנה מאוטהאוזן, אוסטריה, אליו הגיע לאחר "צעדת מוות" מבירקנאו. בקון העיד כי היה כה חלש עד כי אצבעותיו בקושי יכלו לאחוז בעיפרון, כאשר, פחות מחודש לאחר השחרור, יצר את קבוצת הרישומים החד פעמית שלו, הן מצד העדות שבהם והן מצד איכותם האמנותית, ודאי לגבי נער בן גילו. המוקדמים שבהם – מהם מוצגים שלושה במבחר הנוכחי – נעשו בבית מחסה לנערים יתומים, יהודים ובני נאצים, בצ'כוסלובקיה.
רישומיו מתקופה זו – השמורים כיום בבית לוחמי הגטאות וב"יד ושם" – חושפים מתח בין דחפים סותרים: בין צורך למסירה פרטנית, מדויקת, של מה שראה, כעדות ראייה (כאלה הם רישומי תאי הגזים מבפנים, שהוצגו כראיות במשפט אייכמן ואשר אינם מוצגים כאן), לבין דחף להבעה אישית, לירית, פואטית של נער רך בעל נטיות רומנטיות מובהקות.
מבחר זה מרישומיו של בקון משיק מקבץ של שש תצוגות מיוחדות מאוספי האמנות של בית לוחמי הגטאות, שיוצגו ברצף, ארבעה חודשים כל אחת. היצירות יוצבו בתאים ייעודיים בארכיון הממוחשב המהווה חלק מחלל ההתייחדות במוזיאון [חדר "יזכור"]. בסך הכול יוצגו במסגרת פורמט תצוגה זה כ- 120 רישומים מכלל 4,000 הרישומים שבאוספי בית לוחמי הגטאות. מבחר זה יוגדר בסופו של המהלך כ"קובץ הקשיח" באוסף האמנות של המוזיאון, ויוצג באופן מחזורי מדי שנתיים.
