מעמד העורף בתפיסת הביטחון בישראל

מאז מלחמת המפרץ ב - 1991 הפך העורף האזרחי הישראלי למטרה ברורה של אויבי ישראל, אשר למדו להכיר את רגישותה הגבוהה לאבדות בנפש ולקשייה להתמודד עם מהלומות המונחתות על יישוביה. עד 1991 נהנה העורף מ"מלחמות דה-לוקס" שבהן הוא לא נפגע כלל. הפריווילגיה הזאת הסתיימה במלחמת המפרץ הראשונה והיא לא תחזור בעתיד הנראה לעין. ההפך הוא הנכון. נראה שהאיומים על העורף רק הולכים ומחריפים.

קיימים מעט מאוד מחקרים בתחום ההתגוננות של מדינות בפני האיומים על העורף האזרחי. בישראל, שמוגדרת "הדמוקרטיה המערבית המגויסת ביותר", מרבים התושבים לעסוק בנושאים הקשורים לביטחון הלאומי, ולכן ניתן היה לצפות שהגנת העורף תתפוס מקום מרכזי בשיח הציבורי במדינה ויתפוס מקום מרכזי בחשיבה האסטרטגית ובמימוש האופרטיבי. הסיבה לכך ברורה: בגלל הרגישות הגבוהה של ישראל לאבדותיה, היא נמצאת בחשש תמידי מפני התקפה על עורפה. כך, לדוגמה, מציין ברוך קימרלינג שהשיעור של כל חללי ישראל במלחמות מגיע ל=0.64% מכלל האוכלוסייה. אף שמדובר בשיעור נמוך באופן אובייקטיבי, הרי בעיני הציבור מדובר בשיעור גבוה מאוד, ואם הוא עוד יגדל, עלול להיפגע כושר העמידה שלו.

מאחר שראשי מערכת הביטחון העריכו מלכתחילה שלציבור בישראל יכולת עמידה נמוכה, הם גיבשו תפיסת ביטחון שהדגישה את הדפוסים הדוקטרינריים ההתקפיים על חשבון אלה ההגנתיים. מדובר בראש ובראשונה בעיקרון שלפיו יש להעתיק מהר ככל האפשר את הלחימה לשטח אויב ובמקרה הצורך לבצע מתקפת מנע. נוסף על כך הדגישה תפיסת הביטחון של ישראל את הצורך לשמור על הסטטוס=קוו באמצעות הרתעה ובלית ברירה באמצעות התקפה מקדימה. במילים אחרות: "הדוקטרינה של צה"ל ברמה האסטרטגית היא הגנתית, ואילו הטקטיקה שלו התקפית. נוכח חוסר העומק הטריטוריאלי של המדינה חייב צה"ל לקחת את היוזמה בשעת הצורך, ואם יותקף - להעביר את שדה הקרב במהירות לשטח האויב".

המלחמה נגד חזבאללה בקיץ 2006 הפכה את העורף הישראלי לחזית המרכזית: במהלך אותה המלחמה היו שליש משטחה של המדינה ושליש מאוכלוסייתה תחת התקפות טילים. המלחמה הזאת והמלחמה הממושכת בעוטף עזה, ששיאה היה מבצע "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008-ינואר 2009), הבליטו את חוסר המוכנות של העורף האזרחי הישראלי ואת רמת המיגון הדלה שלו נוכח האיומים עליו ואת חוסר היכולת של ישראל להתמודד באופן אקטיבי עם האיומים.

העובדות האלה וההבנה שחסינות העורף האזרחי בכלל ובישראל בפרט היא מרכיב משמעותי בעוצמתה של המדינה וביכולת העמידה שלה מעלות את הצורך להציג ולנתח את מעמד העורף האזרחי בתפיסת הביטחון של ישראל. כל ניתוח כזה צריך להביא בחשבון שהמלחמה הבאה תהיה מלחמת טילים שנגדה יש להיערך מכל הבחינות.

למאמר הזה יש שלוש מטרות מרכזיות: להגדיר את תפיסת הביטחון של ישראל בנוגע לעורף האזרחי ומעמדו, לתאר את סוגי האיום על העורף בישראל לאורך זמן ובעיקר בימים אלה, לפרט חלופות למיגון העורף ובמיוחד להבליט את חלופת ההגנה הפסיבית על שלל היבטיה ואת חלופת ההגנה האקטיבית.

הצורך בשינוי תפיסת הביטחון בישראל לדוקטרינה הגנתית

רבות נכתב על אפיונה ועל מקורותיה של החשיבה האסטרטגית הישראלית שהיא התקפית ביסודה ומבוססת על תרבות אסטרטגית שגורסת שההתקפה היא האמצעי המרכזי לפתרון בעיותיה הקיומיות של מדינת ישראל. בתוך החשיבה הזאת בלטו כמה הגדרות שבכולן העורף האזרחי הוא הגורם המרכזי הנזקק להגנה על ביטחונו, כלומר, כל מהותה של תפיסת הביטחון הישראלית צריכה לסוב סביב מימוש ביטחונו המלא של העורף האזרחי.

בעזרת כמה הגדרות לשלושה מושגי יסוד - ביטחון לאומי, תפיסת הביטחון הלאומי ודוקטרינת הביטחון הלאומי - אציג את טיעוניי נוגע למעמד העורף בישראל. באחת ההגדרות למושג "ביטחון לאומי", לדוגמה, בולטת הדגשת ההגנה על העורף ונאמר שזהו הנושא המרכזי: "מושג המבטא את קיומה של מערכת תנאים המאפשרת לאזרחי המדינה להבטיח את המשך קיומה כיישות מדינית, ריבונית ועצמאית, לקיים ביטחון לאזרחיה ולנכסיה ולשמר את יכולותיה ולטפח את תרבותה, את ערכיה ואת כלכלתה". על פי ההגדרה הזאת, היעדר ביטחון לאומי יכול לגרום למצב שבו מדינה תתקשה לקיים מסגרת חיים אזרחית - מצב הגורם לחוסר ביטחון.

כדי לממש את הביטחון הלאומי של מדינה בשלמותו יש לממש מדיניות ביטחון לאומי המוגדרת "מערך של עקרונות והבנות המציגים יעדים לאומיים הניתנים להשגה תוך קביעת סדר עדיפויות בפיתוח מרכיבי עוצמה לאומית כגון שטח, משאבי טבע, ליכוד וחוסן חברתי, עוצמות צבאיות ושאולות".

על בסיס הבנת המושג והגדרותיו נוצרה החשיבה האסטרטגית הישראלית שפיתחה, עם הזמן, מדיניות של ביטחון לאומי שאותה ניתן להגדיר כך: "תפקידה של מדיניות ביטחון לאומי הוא להגדיר את הסכנות הנשקפות למדינה ולקבוע את עקרונות ההתמודדות עימם, להציג יעדים בני השגה ולקבוע את הדרכים להשיגם. קברניטי המדינה צריכים לגבש את הדוקטרינה שבה מתמקדת הבנתם את המציאות, יחסית להגדרות מדיניות הביטחון".9 מדיניות הביטחון הלאומי נבנית על בסיס תפיסת הביטחון של קברניטי אותה המדינה בזמן נתון.

למרות ההבדלים הקיימים בין כמה מחוקרי החשיבה האסטרטגית הישראלית בנוגע לתפיסת הביטחון הישראלית, רובם ככולם מסכימים על עיקריה של תפיסת הביטחון הזאת. הקווים העיקריים היו תוצאה של צרכים, של תכתיבים ושל אילוצים כפי שאלה נתפסו או פורשו על ידי ההנהגה הפוליטית=צבאית של ישראל.

תפיסת הביטחון הזאת עיצבה את תחומי החיים בחברה הישראלית לאורך שנים רבות ונתנה פתרונות לבעיות יסוד של החברה הישראלית. תרגומה של תפיסת הביטחון להסדרים חוקתיים כגון חוק הגיוס, חוק הג"א וחוק המקלטים, הפך את החברה הישראלית לחברה מגויסת כמעט כולה לנושא הביטחון הלאומי במישורים השונים.

בשל היעדר כל מורשת רלוונטית בנושא של תפיסת הביטחון התגבשה התפיסה הזאת על בסיס נתונים דל. הבסיס הזה הלך והתעשר בעקבות המלחמות הרבות שעברה ישראל, אבל עדיין הוסקו מבסיס הנתונים הזה מסקנות שלא סייעו לגבש תורת ביטחון סדורה. קברניטי המדינה המשיכו לדבוק בתפיסת ביטחון שממנה נגזרו התפיסות הדוקטרינריות המוכרות, כגון: העברת המלחמה לשטח האויב, מלחמת מנע ומכה מקדימה.

כל התפיסות האלה היו ביסוד בניין הכוח של צה"ל שנערך לממש את התפיסות האלה על בסיס כוחות שריון, כוחות לוגיסטיים כבדים ופיתוח מסות של אש. במקביל טיפל צה"ל בבעיות של ביטחון שוטף - בעיקר באמצעות כוחות חי"ר. גם התעשיות הביטחוניות נרתמו לאותו כיוון מחשבה, אך עתה הגיע הזמן לבצע בכיוון הזה שינוי דרסטי ולהעביר את כל כיווני החשיבה הדוקטרינריים לממד של הגנה או לממד של הגנה התקפית.

לא רק בשיקולים מבחינים בשינוי, אלא גם בממדי האיום הערבי ובממדי היכולות של ישראל להתמודד עם האיום הזה. הממדים שעליהם התבססה תפיסת הביטחון של ישראל13 היו: האסימטרייה בין ישראל לאויביה, האילוצים המדיניים על חופש הפעולה הצבאי, אילוצי המשאבים והיעדר העומק האסטרטגי.

ארבעת הממדים האלה שיכנעו את ישראל להעדיף דוקטרינה התקפית על פני דוקטרינה הגנתית - מה שבא לידי ביטוי במבנה הכוח ובארגונו, בהקצאת המשאבים, באימונים וכמובן בכל תהליך קבלת ההחלטות בנוגע להגנת העורף.

החל מתום מלחמת העצמאות פעלה ההנהגה של ישראל לפי הדוקטרינה הצבאית ההתקפית. המושג "הגנה" לא נעלם לחלוטין מהלקסיקון הביטחוני של ישראל, אך מדובר היה בהגנה אקטיבית ולא בהגנה פסיבית.16 במילים אחרות: ישראל בחרה בדוקטרינה ההתקפית, וכתוצאה מכך נשמט הבסיס הדוקטרינרי העיקרי שבלעדיו לא יכלה להיות ממומשת החלופה של מיגון העורף האזרחי (ההגנה). לכך הייתה גם משמעות בכל הנוגע לסדר העדיפויות בהשקעת המשאבים.

שמונה הנחות יסוד הובילו את ישראל לבחירה בדוקטרינה ההתקפית:

1. נחיתות טבעית במשאבים מול אויבותיה.
2. הערכה שאין ביכולתה להחזיק מעמד במלחמות ממושכות ולשאת אבדות כבדות.
3. מחסור בכוח אדם במשק בעת גיוס ממושך של מילואים.
4. היעדר עומק אסטרטגי.
5. הצורך התמידי בסיוע של מעצמה.
6. ההערכה שהגנה תביא לשימור הסטטוס קוו, ורק התקפה תביא להכרעה.
7. אופיו של צה"ל שמונע ממנו לבחור בהגנה פסיבית.
8. ההתקפה מתאימה יותר לתרבות האסטרטגית שהתפתחה בצה"ל בפרט ובחברה הישראלית בכלל. התרבות שהתפתחה בחברה הישראלית מתקופת טרום העצמאות ואילך הייתה כוחנית, אגרסיבית ואקטיבית. התרבות הישראלית החדשה שיוותה לצבר דימוי של לוחם עז הנפש שהוא הניגוד הגמור של היהודי הגלותי החלוש ש"הולך כצאן לטבח" ושהוא יריב שווה כוחות לערבים המאיימים. הדימוי הזה חייב את ישראל להגיב על כל התקפה בהתקפה שכנגד והוא אחד ההסברים להימנעות מהכנת העורף מההיבט הפסיבי והאקטיבי.

התפיסה האקטיביסטית הנובעת - בין היתר - מהרצון לשנות את הדימוי של היהודי הגלותי החלוש ניצבת במרכז התרבות האסטרטגית של ישראל. המושג "תרבות" הוא אחד הכלים להבנת ההתנהגות בכל חברה שהיא, וברור שמקבלי ההחלטות השותפים לתרבות מסוימת יפעלו על פי מאפייניה של התרבות הזאת בבואם לקבל החלטה. אם התרבות הזאת משתנה - ישנו המנהיגים את החלטותיהם בנסיבות דומות. התרבות האסטרטגית היא שקושרת בין החלטות צבאיות, מדיניות, פוליטיות וחברתיות והיא שקובעת ומעצבת את האסטרטגיה שלפיה פועלת חברה מסוימת.

שני שינויים בלטו לאורך שנות קיומה של המדינה בתרבות האסטרטגית של ישראל: האקטיביזם והמיליטריזם. אקטיביזם מתבטא בלקיחת יוזמה, בנמרצות, בתוקפנות ובאי=המתנה לאויב. על פי אניטה שפירא, עם ישראל עבר מתפיסה של אתוס דפנסיבי, שכלל הבלגה או לכל היותר הגנה עצמית מקומית, לאתוס אופנסיבי. השינוי הבולט השני בתוך הממד התרבותי היה תופעת המיליטריזם. השתלטות המיליטריזם על החברה, על התרבות, על הפוליטיקה ועל מערכת הביטחון של ישראל הם כיום כמעט טוטליים. התפיסה הזאת הובילה לאורך כל שנות קיומה של המדינה להנחה ש"רק הצבא יכול". תחומים רבים, שהם אזרחיים לחלוטין, מועברים לטיפול הצבא, ובכלל זה גם מסירת האחריות להגנה האזרחית לידי פיקוד העורף.

שני המרכיבים האלה - האקטיביזם והמיליטריזם - מרכיבים יחדיו את התרבות האסטרטגית של ישראל ומסבירים מדוע בחרה החברה הישראלית בהתקפה. התרבות הזאת הביאה להזנחת הצד ההגנתי של ההיערכות למלחמה, גרמה לחוסר אמון ביכולת של ישראל להתגונן, הובילה להשקעת מרב המשאבים בפיתוחם של אמצעי לחימה התקפיים ועודדה קיצוצים בתקציבים שהיו אמורים להיות מופנים להגנה בכלל ולהגנה אזרחית בפרט.

לאחר יולי 2006 צריך היה להתחולל שינוי משמעותי בתפיסת הביטחון של ישראל כתוצאה מהשינויים שהתרחשו בזירה ובעיקר כתוצאה מהשינוי שחל בנכונות של אויבי ישראל לתקוף בכל הכוח את העורף האזרחי. אך ישנן תמורות נוספות שמחייבות את ישראל לשנות את תפיסת הביטחון שלה:

1. שיפור משמעותי ביכולות של אויבי ישראל לתקוף את העורף בישראל.
2. החלטת איראן לרתום חלק ניכר ממשאביה למלחמה בישראל - בין היתר לשם הצטיידות בטילים ארוכי טווח.
3. עליונותו של צה"ל על פני כל צבא אחר במזרח התיכון.
4. החולשה שהפגינה ישראל בתגובתה לאינתיפאדה.
5. ההתרופפות במעמדה של ארה"ב בעקבות המשבר הכלכלי.

כל הנקודות האלה חייבות להוביל לשינוי בתפיסה הביטחונית של ישראל ולהבנה שהמלחמות נגד אויבי ישראל עדיין לא הסתיימו ושהמלחמה הבאה תהיה מלחמת טילים נגד העורף האזרחי בישראל. תפיסה ביטחונית כזאת תוביל בהכרח למסקנה שיש להגן על העורף בישראל הן באופן פסיבי והן באופן אקטיבי.

מהו עורף אזרחי

העורף הוא אחד ממרכיבי האומה במלחמה ומשמש אחת המטרות לתקיפות האויב. למושג "עורף" בעת מלחמה יש שתי הגדרות: הראשונה היא עורף החזית, שבו ממוקמים הכוחות המסייעים והלוגיסטיים והוא לרוב פגיע יותר מהכוחות הלוחמים בחזית. ההגדרה השנייה היא העורף האזרחי הכולל את כל האוכלוסייה הלא לוחמת. המאמר הזה מתמקד בעורף האזרחי בלבד.

במלחמות עד המאה ה=20 הייתה מטרת הצבאות - בדרך כלל - להכות את צבאו של היריב. כתוצאה מכך היו המלחמות מוגבלות בהיקפן. רק במאה ה=20 הפכו המלחמות לטוטליות עד כדי הסרת ההגבלות שהושמו בעבר בפני הלוחמים.

במלחמה הטוטלית עלתה לראשונה האפשרות לפגוע בעורף שממנו זרמה האספקה לחזית, ובו היו מצויים התעשייה ומאגרי כוח האדם. בכך חדלה המלחמה להיות התמודדות המתמקדת בחזית: היא התפשטה על כל מרחבי המדינה והפכה להתמודדות בין שתי חברות אזרחיות שמנסות להסב נזקים רבים ככל האפשר זו לזו. שום נכס לא נשאר חסין: ערים, אזרחים לא לוחמים, תשתיות אזרחיות, משאבים כלכליים וכו'. את ההתפתחות הזאת ניתן לנתח מכמה וכמה היבטים: גיאוגרפיים, פונקציונליים, פסיכולוגיים, צבאיים ומוסריים.

מהבחינה הגיאוגרפית העורף במלחמה המודרנית הוא המקום שבו ישנם ריכוזים של אוכלוסייה אזרחית. דרך אחרת להגדיר עורף היא לפי המרחק מקו המגע.

מהבחינה הפונקציונלית משמש העורף תשתית חיונית לכוחות שלוחמים בחזית. עוסקים במי מרכיב את העורף ומה תרומת העורף לעריכת המלחמה המסוימת, בה מעורבת החברה. ההיבטים החברתיים והפסיכולוגיים של העורף עוסקים במוראל, ברצון האוכלוסייה להילחם, בחסינותה ובעמידותה בפני איומים ומשברים הכרוכים במלחמה. כושר העמידה של העורף נקבע על פי מידת חסינותו, המוראל שלו ויכולתו לשרוד ויכולתו ולהתאושש במקרה שהאיומים נגדו מתממשים. היכולות האלה לשרוד ולהתאושש הן פועל יוצא של איזון נכון בהקצאת המשאבים הלאומיים ושל ההכנות שעשה העורף מול האיומים עליו.

ההיבטים הצבאיים עוסקים בהגנה על אוכלוסיית העורף באמצעות ההגנה האזרחית. השאלות המרכזיות העומדות בפני הקברניטים בסוגיה הזאת היא אם על ההגנה הזאת להיות סבילה או פעילה ומי אחראי להיערכות ההגנה האזרחית: הצבא או האזרחים.

ההיבט המוסרי עוסק בהגדרות העורף בחוק הבין=לאומי ובניסיונות הבין=לאומיים לגבש דרך להגן על אזרחים מפני התקפות.23

ניתן אפוא לקבוע שעורף אזרחי הוא כלל האוכלוסייה הלא לוחמת הנמצאת מאחורי קווי החזית. לצד האוכלוסייה כולל העורף גם את מרכזי הכלכלה והמשק - ובהם המפעלים למיניהם - הממלאים תפקיד מרכזי במאמץ המלחמתי. עם זאת, אף שהמושג "עורף" הוא פיזי במהותו, הרי כל דיון בנוגע לכושר העמידה שלו מחייב להתייחס גם להיבטים פסיכולוגיים ומוסריים.

התיאוריות בנוגע להפצצות האסטרטגיות

בעקבות המצאת המטוס ב=1903 והפיכתו לנשק מבצעי במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה ההפצצה מן האוויר לאיום הגדול ביותר על העורף האזרחי. זמן קצר לאחר מכן גם הועלה הרעיון של הפצצות אסטרטגיות על לב ארצו של האויב כדי להרוס את משקו, ובמיוחד את יכולת הייצור שלו, ולפגוע במוראל של אוכלוסייתו.

את הרעיון הזה בחנו בהרחבה כמה הוגי דעות צבאיים חשובים ובסופו של דבר הם גיבשו תיאוריה ולפיה מסוגלות ההפצצות האסטרטגיות כשלעצמן להכריע את האויב ולהביא לסיום הלחימה.

האיטלקי ג'וליו דואה (1930-1869) היה מהראשונים שהגה את הרעיון שניתן לנצל את הכוח האווירי כדי להכריע מלחמות באמצעות תקיפת העורף האזרחי והוא נחשב ל"אבי דוקטרינת כוח האוויר". כתביו עוסקים בחשיבותה של הלוחמה האווירית וכוללים את רעיון ההפצצה האסטרטגית. בין היתר הוא כתב ש"השגת הכרעה במלחמה תלויה בהכרח בניפוץ המשאבים החומריים והנפשיים של עם... עד להתמוטטות הארגון החברתי. המהלומות המכריעות ינחתו על אזרחיםף ובכך חיי כל העם ייעצרו. כל המבנה החברתי יקרוס".

הצבאות שלחמו במלחמת העולם השנייה אימצו במידה זו או אחרת את רעיונותיו של דואה, אך ביישום של הרעיונות האלה היו וריאציות שונות. כל, למשל, דגלו הבריטים בהפצצות שטח, ואילו האמריקנים העדיפו הפצצות דיוק על מטרות מפתח חיוניות.

את הגישה של הפצצות שטח (המכונות גם "הפצצות מרבד") פיתחו שני אנשי צבא בריטים מפורסמים: יו טרנצ'רד (1873-1953) וארתור האריס ("האריס המפציץ", 1892-1984). טרנצ'רד ביסס את תורתו על שלוש הנחות יסוד: "המפציץ יוכל תמיד לחדור לעומק שטחו של האויב, אבדות המותקף יהיו כ=50 הרוגים לטון פצצות, האפקט המוראלי של ההפצצות ישתק ויפורר לחלוטין את העורף האזרחי ואת נכונות ממשלתו להילחם". האריס טען שהפצצות השטח הן השיטה הנכונה ביותר לביצוע ההפצצות האסטרטגיות ויש במסגרתן יש להרוס ערים שלמות.

ראוי לציין שהאופן שבו נתפס העורף - אם הוא החזית המרכזית או חזית משנית בלחימה - הפך להיות חלק מרכזי מהתרבות האסטרטגית של כל אומה.

מהות ותיאוריות בנוגע להגנה האזרחית

האימוץ הגורף של התיאוריה הגורסת שניתן להכריע מלחמות באמצעות הפצצות אסטרטגיות על העורף האזרחי חייב את המדינות לפתח אמצעים ושיטות להגנה על העורף. הסיבה לכך ברורה: אם פגיעה קשה בעורף משמעותה תבוסה בלתי נמנעת, הרי אחת הדרכים למניעת התבוסה הזאת היא הגנה על העורף. הרכבי מחלק את ההגנה האזרחית לשני חלקים: הגנה פעילה והגנה סבילה: "הגנה פעילה - האמצעים לפגיעה במפציצים ובטילים במעופם, והגנה סבילה - האמצעים להקטנת הנזק שייגרם על ידי אותן פצצות, שלא עלה ביד ההגנה הפעילה לעוצרן". ההגנה הפעילה, הוא כותב, היא הקטנת הנזק מהתקפת אויב באמצעות פגיעה בכוח ההתקפי בדרכו למטרה או אפילו בעודו בבסיסו. לדעתו, האמצעי העיקרי של ההגנה הסבילה הוא המקלט, שהוא חלק מכלל סידורי ההגנה שנודע להם ערך מבחינת ההרתעה. אם ננקטו אמצעים להפחתת היפגעות האוכלוסייה, תהיה לקברניט המדינה נכונות רבה יותר להפעיל את אמצעי התגמול והוא יחשוש פחות מן התגמול החוזר ("המכה השנייה"). סידורי ההגנה מעידים על כך שהיריב מתכוון ברצינות לאיומו ומביא בחשבון את האפשרות שיהא עליו להפעיל את נשקו ולספוג בעקבות זאת תגמול חוזר.

יש חוקרים - דוגמת שלינג - שסידורי ההגנה האזרחית (הג"א) מעידים על כוונות תוקפניות, ולכן ההגנה האזרחית היא פרובוקטיבית, ולעומתה היעדרם של סידורי הגנה וערטול האוכלוסייה מצביעים על כוונות של שלום. לעומת זאת לדעתו של הרכבי, הגנה אזרחית יכולה להעיד על דאגה להצלת הניתן להציל מחיי האזרחים. שלינג טוען שכאשר צד מסוים מתכנן לתקוף את האויב, עליו להביא בחשבון את סוגיית ההגנה על אוכלוסייתו שלו ולשאול את עצמו "האם סיפקנו או לא סיפקנו הגנה סבירה לאוכלוסייה שלנו". לדבריו זוהי "סוגיה מרכזית במקרה של תכנון תקיפה על ידינו".

דעה דומה מעלה גם ברנרד ברודי. לטענתו ההגנה על האזרחים צריכה להיות היעד הראשי של מדיניות החוץ והביטחון: "חייבים לתת לאזרחים הגנה של ממש... ממשלה אין לה הזכות לשלול מפרט את זכות הישרדותו".

התיאורטיקנים - ברובם הגדול - מסכימים אפוא שיש לספק הגנה לאוכלוסייה האזרחית. השאלה היא מי צריך לספק את ההגנה הזאת. בבריטניה, למשל, מסורה האחריות להגנה על האזרחים בידי האזרחים עצמם. לדעתי מדובר בעיקרון שראוי היה גם לישראל לאמץ אותו.

כיצד נתפס האיום על העורף הישראלי

האיום על העורף האזרחי מרחף מעל ישראל מאז קום המדינה ועד היום, ומשפט שנאמר ב=1956 מתאים גם להיום: "האיום המוחץ עלינו הוא מבחוץ. ערי ישראל חשופות להחריד להרעשה... על ידי הגנת ערי ישראל בפני התקפות... נציל את ארצנו. התקפת חיפה, תל=אביב וירושלים יכולה לגרום לקטל שאומה קטנה לא תעמוד בו".

חשוב להבין שהאופן שבו נתפס האיום על העורף מבוסס על ארבעה מרכיבים מרכזיים: סוג האיום, מי ממונה על הצגת האיום (גורם אזרחי או צבאי), מתי מוצג האיום וכיצד הוא נתפס בעיניהם של מקבלי ההחלטות בישראל.

על העורף של ישראל מאיימים גורמים רבים, אך לדעת קברניטי המדינה התקפות טילים הן כיום האיום המרכזי עליו. מלחמת העצמאות הייתה "קרב על כל בית", והעורף כולו היה חשוף למעשה לסכנת כיבוש - בוודאי שבשלביה הראשונים של המלחמה. מדובר היה אפוא באיום קיומי.

בין 1950 ל=1955 חל שינוי הן בסוגי האיום על העורף האזרחי הישראלי והן במשמעויות האיום הזה. סכנת הכיבוש בפועל נחלשה מאוד - גם אם לא חלפה כליל - והאיום של פגיעות שותפים לעבודה ירדו בעוצמתן, ונושא האיום לפגיעה בביטחון השוטף הקשה ביותר על העורף היה פגיעות של מחבלים, שבאותם הימים נקראו "מסתננים".

בין 1955 ל=1956, ערב מבצע "קדש", השתנתה תפיסת האיום. אף שהמסתננים המשיכו לפגוע בעורף של ישראל, ראו הקברניטים בהפצצות מהאוויר את האיום המרכזי על העורף. עד כדי כך חריפה הייתה תחושת האיום, שלמבצע סיני יצאה ישראל רק לאחר שהבטיחה לעצמה ששלוש טייסות של חיל האוויר הצרפתי יגנו על שמי המדינה.

גם בין 1956 ל=1973 ראו בהפצצות מהאוויר את האיום המרכזי על העורף האזרחי. איום הטילים הופיע לראשונה בזירה בראשית שנות ה=60, לאחר שמצרים התפארה שעלה בידה לייצר בכוחות עצמה טילים המגיעים "דרומית לביירות". הידיעה עוררה חרדה בקרב הציבור בישראל - בעיקר בשל החשש שהמצרים ירכיבו עליהם ראשי נפץ לא קונוונציונליים. החרדה הפכה לזעם לאחר שהתברר כי מדענים גרמנים מסייעים למצרים לפתח את הטילים. המוסד פתח במערכה נגד המדענים האלה, אולם בסופו של דבר התברר שהטילים המצריים היו פיקציה תעמולתית ולא סיכנו את ישראל.

בשנים שלפני מלחמת ששת הימים ספגו הפגזות רבות היישובים שלאורך הגבול עם סוריה. במלחמת ששת הימים היו מעט מאוד תקיפות של העורף בישראל (הפצצה של טופולב עיראקי על נתניה, טפטוף פגזים מאזור קלקיליה על גוש דן, הפגזות בירושלים, הפגזות של היישובים שגבלו ברמת הגולן) - בעיקר בשל המהירות שבה הושמדו חילות האוויר הערביים ובשל ההתקדמות המהירה של כוחות צה"ל ביבשה.

לאחר מלחמת ששת הימים ועד ספטמבר השחור (1970) ספגו יישובי עמק בית שאן הפגזות רבות. במלחמת יום הכיפורים סוכל ניסיון של המצרים לשגר טיל "קלט" ממטוס לעבר גוש דן. כמה טילי פרוג ששיגרו הסורים לשדה התעופה רמת=דוד נפלו ביישובים סמוכים.

לאחר מלחמת יום הכיפורים עבר מוקד הפעילות לגבול לבנון. ארגוני הטרור הפלסטיניים שהתבססו בדרום לבנון הרבו לתקוף יישובים בגליל, בין היתר באמצעות רקטות קצרות טווח. במקביל פגעו הארגונים הפלסטיניים בעורף באמצעות פעולות טרור.30

במלחמת המפרץ הראשונה (1991) שיגרו העיראקים לעבר העורף בישראל 39 טילי סקאד, ומאז הפך העורף ליעד קבוע של אויבי ישראל. לשיאה הגיעה ההתפתחות הזאת במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה". ההערכה כיום היא שבכל עימות נוסף בעתיד יהיה העורף יעד מרכזי של האויב. בעבר ידעו מדינות ערב שכדי להפציץ את העורף בישראל עליהן להתגבר על מכשול גדול: חיל האוויר. הטילים והרקטות מאפשרים להן לעקוף את המכשול הזה ולהגיע ללא כל מאמץ לכל נקודה בישראל.

על ישראל מאיימים כיום עשרות אלפי טילים - של חזבאללה, של חמאס, של סוריה ושל איראן - ואלה יכולים לפגוע בכל נקודה בתחומה. ההערכה היא שהחזבאללה לבדו מצויד כבר עתה בכ=40 אלף טילים - ובהם מסוג זלזל 2 ו=3 שיכולים לפגוע בתל=אביב. האיום החמור ביותר על העורף הישראלי הוא יכולתן של סוריה ושל איראן לשגר לעבר ישראל טילים בעלי ראשי נפץ ביולוגיים וכימיים. איראן שואפת להגיע למצב שבו תוכל לצייד את טיליה בראשי נפץ גרעיניים. יכולת כזאת תהיה איום מוחשי על עצם קיומה של מדינת ישראל.

טילים מצויים גם בידי מדינות שכנות שאינן מצויות בעימות עם ישראל. למשל סעודיה רכשה 12 משגרים ו=50 טילים מדגם CSS2. מדובר בטילים מתוצרת סין שלהם טווח של 3,000 ק"מ.32 אולם במצב העניינים הנוכחי במזרח התיכון אין הם בבחינת איום מיידי על ישראלץ

מי ממונה על הצגת האיום

להערכת המצב בנוגע לאיומים על העורף אחראית בישראל מערכת הביטחון. זו נטתה במשך רוב הזמן השנים להמעיט מגודל הסכנה הנשקפת לעורף. (יוצא מן הכלל היה החשש הגדול ערב מבע "קדש" מפני פגיעת מפציצים מצריים בעורף של מדינת ישראל). הנטייה להמעיט מהסכנה באה לידי ביטוי מובהק במלחמת לבנון השנייה: זו חשפה עד כמה לא היה העורף ערוך להתקפות טילים - למשל בתחום המקלטים. לדעתי, אילו היה גוף אזרחי מופקד על הערכת האיום ועל היערכות העורף לקראתו, היו תושבי הצפון מוגנים הרבה יותר טוב במלחמת לבנון השנייה. לדעתי, העברת האחריות לעורף לידי גורם אזרחי היא מהלך חיוני לקראת כל עימות שיתרחש בעתיד.

מתי מוצג האיום

המרכיב השלישי בתפיסת האיום הוא ממד הזמן. אנחנו רואים שעל פני ציר הזמן ישנה תנועת מטוטלת: בעיתות משבר ישנה תחושת איום קיצונית, ואילו בתקופות שקטות יותר ישנה שאננות בלתי מוסברת. לאורך כל שנות קיומה של המדינה, ברגע ששכך משבר כלשהו, נשכח האיום. השכחה הייתה כללית: הן של המנהיגות והן של הציבור הרחב - מה שהוליד התעלמות ושאננות. בעת שמשבר מסוים החריף, החריפה גם תחושת האיום - לעיתים עד כדי היסטריה. או אז הואצו ההכנות להגנה, אך לרוב נראה היה שמדובר בפעולות סרק שנועדו רק לספק את דרישות האזרחים, ואילו העשייה האמיתית נעשתה במקום אחר - בתחום ההכנות להתקפה ולא להגנה.

האפקט הפסיכולוגי

המרכיב הרביעי הוא הממד הפסיכולוגי שמשפיע על מקבלי ההחלטות הישראלים - בעיקר בכיוון של תפיסה מוקצנת וחריפה של דימויי האיום על העורף האזרחי. בתפיסה הזאת לא חל שינוי, ובמקביל לא חל שינוי בתפיסת המנהיגות בנוגע לאי=יכולתו של העורף האזרחי הישראלי לעמוד באיומים האלה. לתפיסה המוקצנת של האיום יש השפעה מרחיק לכת על תהליכי קבלת ההחלטות: כאשר גובר החשש מהאיום, ולכאורה צריכה להתקבל החלטה על כניסה למיגון מושלם, מתרחש ההפך הגמור: הפן המיליטריסטי מתחזק, והדוקטרינה ההתקפית נראית הפתרון הנכון למצב שבו יתממש האיום. כלומר, מוחלט על מניעת האיום מראש באמצעות הכאת האויב במהלכים התקפיים בלי לסכן את העורף האזרחי ובלי להעמידו למבחן.33

הדוקטרינה ההגנתית: ההגנה האקטיבית והפסיבית בישראל

שינוי תפיסת הביטחון הישראלית מדוקטרינה התקפית לדוקטרינה הגנתית צריך יהיה להיות מושתת על בנייתו של מערך הגנה רב=שכבתי. יתרונו של מערך כזה הוא שעם פריצתה של שכבה אחת מהשכבות האלה תהיה מוכנה תמיד השכבה הבאה בתור כדי לסכל את האיום ולהתמודד איתו בהצלחה.

ישראל לא תותקף בטילים, אם אויביה יחששו להפעיל את הנשק הזה. במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה" הגיבה ישראל באמצעות מכות מכאיבות מאוד על תקיפת העורף באמצעות טילים. האם יהיה בכך כדי להרתיע מפני התקפות טילים בעתיד? מאחר שקל מאוד ונוח מאוד להפעיל את נשק הטילים, הרי להערכתי "שכבת" ההרתעה תיפרץ שוב בעתיד. הפיתוי להציק לעורף בישראל בדרך הזאת הוא פשוט גדול מדי.

אם ההרתעה אינה פועלת - כפי שצפוי שיקרה גם בעתיד - צריך מערך ההתרעה לפעול. המערך הזה מבוסס בעיקר על אמצעי גילוי טכנולוגיים דוגמת לוויינים, מכ"מים וחיישנים למיניהם.

אם צפוי ירי טילים על ישראל, וידוע מהיכן הוא צפוי להתרחש, ניתן לחסל את האיום באמצעות מכת מנע מקדימה. את זו ניתן לבצע באמצעות התקפה מהאוויר, מהים ומהיבשה.

אם כל השכבות הקודמות קרסו, והשיגור יוצא לפועל, קיימות שלוש שכבות אפשריות שבהן צריכים לפעול אמצעי יירוט שישמידו את הגורם המאיים:

1. יירוט בשלב השיגור, ההאצה והטיפוס. זהו היירוט האידיאלי, שכן הטיל מושמד בשלבים הראשונים של מסלולו, לפני שמוצת ולפני שהוא נכנס למסלול הבליסטי. ליירוט בשלב כה מוקדם ישנו האפקט המרתיע ביותר - במיוחד אם הטיל נושא ראש נפץ לא קונוונציונלי. הסיבה: יירוט הטיל באותו השלב מבטיח שחומרי הלחימה הלא קונוונציונליים יתפזרו מעל שטחו של הגורם המשגר. יירוט בשלב הזה ניתן לבצע, למשל, באמצעות מל"טים שטסים ברציפות מעל לאזורי השיגור.
2. יירוט מחוץ לאטמוספירה או במהלך המסלול. יירוט בשלב הזה אמור להשיג הטיל נגד טילים מדגם חץ 2. גם פרויקט "מלחמת הכוכבים" של הנשיא רונלד רייגן - שהיה מבוסס על הצבת מיירטי לייזר בחלל - נועד להשיג יירוט של טילים בליסטיים בשלב הזה
3. יירוט בתוך האטמוספירה או בקרבת היעד של הטילים. ליירוט בשלב הזה קיימים כיום אמצעים שונים, חלקם מבצעיים וחלקם בשלבי פיתוח שונים. למשל טילי הפטריוט 2 ופטריוט 3 נועדו ליירוט טילים לאחר כניסתם לאטמוספירה. ישראל מפתחת את "כיפת ברזל" (נגד טילים קצרי טווח שכלל אינם יוצאים מהאטמוספירה ושהטווח שלהם הוא 4-70 ק"מ) ואת "שרביט קסמים" ליירוט טילים ורקטות לטווח בינוני (לטווח של 70 עד 250 ק"מ) שבחלקם יוצאים מהאטמוספירה (דוגמת הסקאדים למיניהם) ובחלקם אינם יוצאים מהאטמוספירה (רקטות למיניהן). אמצעי יירוט נוספים הם תותחים מהירי ירי (שכבר הוכיחו את יעילותם בעיראק) וכן תותחי לייזר וכלי נשק אלקטרומגנטיים מהירי ירי שנמצאים עדיין בשלבי פיתוח שונים בארה"ב.

השכבה האחרונה - ההגנה הפסיבית - אמורה לספק מיגון אמין לאוכלוסייה האזרחית במקרה שכל שכבות ההגנה הקודמות נפרצו. לדעתי, האחריות להגנת העורף צריכה להימסר לרשות לאומית מיוחדת לחירום שתהיה בזיקה למשרד ראש הממשלה. חוק הג"א וחוק מל"ח צריכים לעבור רוויזיה כך שיכללו מתן פיצוי וסיוע לנפגעים במקרה של התקפה. מטרת הגופים שיעסקו בתחום ההגנה האזרחית תהיה לתת חבילת מיגון כוללת לכל אזרח במדינה מכל הבחינות. צריך להדגיש את המיגון הכולל מקלטים, ממ"דים, חד"בים ומחסות. אלה יהיו הגורם הראשוני לפתרון בעיית המיגון.34 כמו כן יש לתכנן מראש פינוי יישובים ולהכין מראש מערכי צפירה ואזעקה ומערכים להתגוננות בפני לוחמת אב"ך.

ההשקעה הנדרשת היא אפוא בחמישה תחומים: בניית מרחבים מוגנים בכל בית דירות ובכל מבנה ציבורי, רענון ערכות מגן, רכש של אנטיביוטיקה ושל חיסונים, חינוך האוכלוסייה האזרחית ותרגולה לקראת מצבי חירום.

למרות ההתקדמות הרבה בתחום של יירוט טילים ורקטות, הרי בשלב הנוכחי נראה שהיתרון עדיין מצוי בידי הטילים התוקפים. לכן גם מדינות בעלות עוצמה צבאית העולה בהרבה על זו של ישראל אינן מסתפקות בכוח ההתקפי שלהן לשם הרתעה ולשם פגיעה האפשרית במקורות האיום אלא משקיעות גם בתחום ההגנה האזרחית. גם מדינת ישראל אינה יכולה לסמוך רק על כוחו של צה"ל, ועליה לפתח את ההתגוננות האזרחית נגד כל אפשרות של פגיעה. כיום מפוצלות יחידות החילוץ וההצלה בין גופים צבאיים (של פיקוד העורף) לבין גופים אזרחיים (מכבי אש, מד"א, בתי החולים), כאמור, לדעתי יש לרכז את כל התחומים האלה בידי גוף אזרחי. אך חשוב מכך הוא השקה במקלוט האוכלוסייה כדי שתוכל להגן על עצמה במקרה של התקפה על העורף באמצעות טילים או מטוסים.

מבין כל פעולות המניעה נשאר המקלט עד היום אמצעי ההגנה הטוב היותר. ככל שנצליח להכין מראש מחסות מתאימים יותר וככל שנצליח לתת לאוכלוסייה התרעה מוקדמת יותר בטרם ייפלו הפצצות או הטילים, כך נצליח להציל יותר אזרחים. הכנת מקלטים מתאימים דורשת זמן, אמצעים וכוח אדם. אלה לא יעמדו לרשותנו בשעת חירום, ולכן שומה עלינו לדאוג למקלטים כבר עתה, עוד לפני שאנחנו נזקקים להם.

סיכום ומסקנות

המאמר הזה הציג את האיום על העורף האזרחי הישראלי הן מההיבט התיאורטי והן מההיבט היישומי וכן את חלופות ההגנה: ההגנה הפסיבית וההגנה האקטיבית.

מדינות ערב וארגוני הטרור הגיעו כבר מזמן למסקנה שהעורף הוא נקודת התורפה העיקרית של החברה הישראלית. להערכתם, פגיעה מסיבית בו תביא לקריסת החברה הישראלית. ראיית המצב הזאת מביאה לירידה בכוח ההרתעה של ישראל והופכת באופן אוטומטי את העורף לחזית המכרעת במלחמה הבאה. העורף האזרחי הישראלי לא יהיה יותר - כבמלחמות העבר, עד 1991 - חזית משנית, וכל תשומת הלב צריכה להיות מופנית להכנתו ולמוכנותו של העורף. יש לחזק את כושר העמידה ואת החסינות של העורף נגד האיומים עליו.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מארסנל הטילים העצום הנמצא בידי מדינות ערב וארגוני הטרור - ארסנל שכולל ראשי נפץ כימיים וביולוגיים. בעתיד הלא רחוק כבר אורבת הסכנה שאיראן תפתח ראשי נפץ גרעיניים. על ישראל להיערך לאפשרות של תקיפה מסיבית על עורפה בדיוק כפי שבריטניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נערכה הן להגנה אזרחית פסיבית ואקטיבית והן לשיפור יכולות התקיפה של בעורפה של גרמניה.35

חמש נקודות בולטות עולות מהמאמר הזה:

1. המלחמה הבאה במזרח התיכון תהיה בראש ובראשונה מלחמת טילים.
2. ישראל חייבת לשפר ולשדרג את תפיסת הביטחון שלה ולבצע שינוי כיוון שבמסגרתו יחוזק הפן ההגנתי.
3. האחריות להגנת העורף האזרחי צריכה להימסר לידי רשות אזרחית.
4. ההגנה הפסיבית, שהיא המכשול האחרון בפני התקפת טילים ורקטות, חייבת לעבור חיזוק משמעותי בכמה תחומים: חיזוק חוק הג"א ומל"ח, עריכת סקר מקלטים, הטמעת חשיבותה של ההגנה, פריסת מערכת אזעקה ורענון אמצעי מגן נגד לוחמת אב"ך ולבסוף כתיבתה של תורה אחידה לכלל גופי ההגנה האזרחית בישראל.
5. כל אלה אסור שיבואו על חשבון המאמצים בתחום ההגנה האקטיבית. על ישראל להמשיך להשקיע משאבים כדי שתוכל לעצור ולהשמיד את האיומים בעודם עושים את דרכם לעבר ישראל.

מלחמת המפרץ הראשונה ויותר מכך מלחמת לבנון השנייה הוכיחו שהעורף בישראל לא הוכן כראוי למקרה של התקפה מרוכזת עליו. הדבר נבע מתפיסת הביטחון הישראלית שאומנם ייחסה חשיבות רבה לעורף, אך גרסה באופן מסורתי שההגנה עליו תושג באמצעות התקפה ושללה השקעות מסיביות במיגונו. לתפיסת הביטחון הזאת עתידות להיות השלכות מרחיקות במלחמות הבאות.

לסיום המאמר הזה ברצוני להדגיש את מהות הדילמה בנוגע להגנת העורף. מצד אחד עומדת תפיסתו של פרופ' יחזקאל דרור, לדוגמה, הטוען ש"היערכות העורף צריכה להיעשות בדרך יעילה וחסכונית, וייתכן שלצורך הגנת העורף כדאי יותר להגביר את יכולת ההתקפה וההרתעה של צה"ל מאשר להשקיע משאבים רבים במערכת ההגנה האזרחית". מצד אחר ישנה תפיסתו של הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין האומרת ש"המלחמה הטוטלית על אמצעיה ומגמות ההשמדה שבה מחייבת ארגון יעיל של העורף. כוחנו הצבאי התחזק מאוד, אך הוא לא יספיק אם לא נארגן את העורף, שהוא והג"א הם משענת לצה"ל וכוחו".

אין ספק שעל העורף האזרחי הישראלי מוטלת מעמסה שראוי שקברניטי המדינה יכירו בה ויתנו לה מענה אופטימלי כדי שנהיה "עם קשה עורף" במשמעות החיובית של הביטוי הזה.

המאמר, הינו דוגמה לנושאים המועברים בתוכנית שבראשה עומד תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי, ושמיועדת, במיוחד, לאנשי כוחות הבטחון או לקב"טים, רכזי בטחון, אנשי מד"א, אנשי פקע"ר ואנשי כוחות כיבוי האש וההצלה.

הן המאמר, הן ראשי התוכנית והמכללה, והן התוכנית מכוונים למטרה פשוטה וברורה, אך חיונית מאין כמותה לחברה הישראלית: "והייתם לעם קשה עורף" במובן החיובי של המילה.