כלים

בשנים האחרונות השתרש במחוזותינו מנהג מגונה שעיקרו בשימוש פופוליסטי וזדוני בשיח השואה על מנת לתאר מצבים שהקשר בינם לבין האסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי מאז ומעולם הוא מקרי בהחלט. הגיע הזמן לשים לזה סוף. כמעט מדי חודש בחודשו אנו שומעים על הפגנות של פעילי שמאל הנערכות בסמוך למחסומי צה"ל השונים. קשה שלא להזדעזע מההשוואות הבוטות והחריפות בין החיילים שממלאים את תפקידם תוך סיכון פוטנציאלי מתמיד של חייהם לבין הפושעים הנאצים שטבחו בשישה מיליון יהודים בלי לחשוב פעמיים

ואם זה לא מספיק הרי שרק אתמול הופצה ברשת תמונה של סא"ל שלום אייזנר שלמצחו הוצמד צלב קרס מאולתר – ההשוואה ברורה – והבושה לא ידעה גבול.

האנלוגיה המגוכחת הזו מקבלת ביטוי גם במישור הלאומי כאשר תמיד יהיה מי שישווה את המצור על עזה או את פעולות סיכול הטרור של ישראל בשטחים למעשי הנאצים.

בכל פעם שאני שומע את הדברים, מציף אותי הזעם מפני שאם היה למפקדים ולחיילים הישראלים ולו דבר משותף אחד עם משרתי השטן הנאצים, הרי שעזה כבר מזמן הייתה ריקה מאדם. תחת זאת, מאפשרת מדינת ישראל העברה של ציוד הומינטרי לעזה ואף מספקת למחבלי החמאס שחפצים בהשמדתנו, את המים והחשמל שהם זקוקים להם בכדי להתקיים. אז איפה בדיוק עובר כאן הדמיון?

שלא תטעו, השימוש בשיח השואה אינו ייחודי רק לצדו האחד של המתרס הפוליטי. ההיפך הוא הנכון. מבלי להיכנס למשנתו הפוליטית של מאן דהוא הרי שניתן לומר כי תוכנית ההתנתקות שיושמה באוגוסט 2005 הייתה לאחד המהלכים השנויים ביותר במחלוקת אך גם המכוננים והמשמעותיים ביותר בתולדותיה הקצרים של מדינתנו הקטנה.

התמיכה בתוכנית, כמו גם ההתנגדות לה הינם בבחינת ביטויים לגיטמיים שנכנסים בקלות תחת מטריית חופש הביטוי, אחד מאבני היסוד של כל חברה דמוקרטית באשר היא. אך יחד עם זאת, מה שלא ניתן היה להצדיק בשום פנים ואופן, יהיו הנסיבות קשות ככל שיהיו, זה את השימוש התדיר בכינויים "נאצי", "קאפו" ודומיהם שהטיחו פעם אחר פעם תושבי גוש קטיף, בחיילים שבאו לפנותם תוך מילוי חובתם הצבאית כפי שהוגדרה על ידי מפקדיהם באתה העת.

ההשוואה הכה טבעית לכאורה בין הפינוי בגוש קטיף, שעבר בסופו של דבר בשקט יחסי, לבין הגירוש האכזרי של יהודים מבתיהם בגרמניה, פולין, אוקראינה ומדינות נוספות, בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, פשוט אינו מתקבל על הדעת.

למיטב זכרוני, משפחות שסירבו להתפנות מרצונן מבתיהם, תוך הפגנת סנטימנטים ברורים ומובנים מאליהם אל המקום בו התגוררו, קיבלו את כל הסיוע האפשרי מהחיילים שעזרו למפונים בכל צעד ושעל, החל ממלאכת אריזת החפצים ברגע האחרון וכלה במתן תמיכה רגשית ופסיכולוגית לאנשים שהרגישו כי עולמם חרב עליהם.

בגרמניה, להבדיל, מי שסירב להתפנות מרצון, וגם מי שהסכים לכך, הועבר למחנות העבודה-השמדה במקרה "הטוב" או לחילופין נרצח בדם קר ונותר מוטל על האספלט שמחוץ לביתו או בשדות הסמוכים. כל זאת עוד לפני שאזכיר לכם את ההתבטאות האומללה של דודו אלהרר מאתמול או את מיצג השואה המזוויע של החרדים אליו נתוודענו לפני שלושה חודשים לערך. מטרתו של המיצג המחריד הייתה להביע מחאה על "הדרת החרדים" ו-"ההתקפות אותן ספגו מהתקשורת" לדבריהם. כל הקווים האדומים נחצו ללא שמץ של בושה.

גם השימוש התדיר במילה "פאשיזם" על כל נגזרותיה, ככזו הבאה לתאר את התנהלות המדינה בפרשת ענת קם למשל, היא לא יותר מדמגוגיה בגרוש. שורש הבעיה שמביא מלכתחילה ליצירתן של השוואות חסרות טעם מהסוג הזה נעוץ בבורות ובפופוליזם זול שיש לעקרם מן השורש. ישראל היא לא מדינה פאשיסטית איך שלא תסתכלו על זה, מדינת ישראל, על כל מגבלותיה וחסרונותיה הרבים, עדיפה עשרות ואלפי מונים על איטליה של מוסוליני, שלא לדבר על גרמניה של היטלר.

לבסוף, סביר להניח שרוב קוראי המאמר הזה יגידו לעצמם שבסך הכל מדובר על תופעה שולית שהיא למעשה מנת חלקם של מעטים בלבד בחברה הישראלית אך לדאבוני, אלו הם אינם פני הדברים. האבסורד מתחדד נוכח העובדה כי דווקא העם היהודי שהיה לקורבן העיקרי של האכזריות הבלתי פוסקת שיצרה האידיאולוגיה הנאצית, הוא הוא זה שמוזיל את ערכו של שיח השואה.

ולכן, בפעם הבאה שתהיו עדים לשימוש ציני שכזה, פנו אל הדובר\ת והעירו לו\ה, כך יתחיל השינוי. אל תעשו את זה בשבילי, תעשו את זה בשביל הקורבנות הרבים שבמותם ציוו לנו את החיים.

יהי זכרם ברוך.

הכותב הוא יורי גנקין, יועץ אסטרטגי המתמחה במיתוג אישי, עסקי ופוליטי

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS