הכותרת בהחלט הרשימה אותי: " חשיפה: מהפכה במערכת החינוך תחזיר את התלמידים לבית הספר בחופש הגדול" . עוד בטרם החלתי בקריאה, עיניי אורו ולבי התרחב. בעיני רוחי כבר ראיתי את חצרות בתי הספר הומות אדם ב"חום יולי אוגוסט", את הכיתות הממוזגות רוחשות תלמידים צמאי דעת, ובחדר המורים שוררת שמחת היצירה. התמונה הקסומה הזאת הרחיבה כל כך את דעתי עד שלא התאפקתי מלשאת את כפות ידיי אל על, ולצעוק בהתלהבות מובנת: "אשרי העם שככה לו"

כלים

אלא שעד מהרה התעשתתי, ועוד בטרם החילותי להתענג על "הבשורה", מצאתי לנכון להפנות בקשה להוגי "המהפכה" וללחוש להם: "ששש....אנא מכם....אל תגידו בתל אביב, אל תבשרו בחוצות רמת גן (לא מקרי), פן תעירו את ארגוני המורים מרבצם. שאם לא כן, יקיץ הקץ על "המהפכה" בטרם תקרום עור וגדים". מצאתי לנכון לעשות זאת משום שידעתי שברגע שתישמע ברמה המילה "רפורמה", יישלפו המחשבונים מהכיס ותתחיל בלא דיחוי סאגה של חישובי חישובים. אחוזי תזזית, ראשי הארגונים ימהרו לחבר אחוז לאחוז כמוצאי שלל רב, וידרשו נתח מ"הדוב שטרם נצוד". או אז, "ותשבות הארץ ארבעים יום" בהם "הרפורמה" המתוכננת תשבוק חיים לכל חי.

עצה זו שהשאתי להוגי הרעיון נראתה בעיניי מאד חכמה, ומאחר שכך מיהרתי להוסיף עוד עצה אחת, ואפילו שתיים. העצה הראשונה, שהיא פרי של ניסיון רב שנים שמעולם לא הכזיב, היא להישמר שלא לקרא לתכנית המוצעת בשם "רפורמה". גם לא "מהפכה", והכי גרוע יהיה אם יתפתו לחבר בין השתיים ולכנותה: "רפורמה מהפכנית". זה יהיה מתכון בטוח למיתתה. היא תמות. אמנם זו תהיה "מיתת נשיקה", שאולי היא מיתה מכובדת יותר מכל מיתה אחרת, אבל בינינו, אין ההבדל אינו גדול והתוצאה אותה תוצאה. אם במיתה סתם "הניתוח לא מצליח והפציינט הולך לעולמו", ב"מיתת נשיקה", "הניתוח" אכן מצליח, אלא שזה לא משפר במאום את גורלו של "הפציינט". לפיכך, מבחינתי זה היינו הך, וה"הגולם" המסכן לא יזכה להיות פרפר. וכך, בעודי מתענג על המחזה המרהיב שראיתי בהתחלה בעיני רוחי, מצאתי לנכון להפנות להוגי התכנית עוד פנייה, הפעם לא כעצה אלא כבקשה: אם לעשות, אז לעשות בהיחבא ובאין רואה, בצנעה ובענווה, בנחת ובחכמה, שהרי חז"ל כבר אמרו: "דברי חכמים בנחת נשמעים".

עכשיו, משהשאתי את כל העצות שהיו באמתחתי, חשתי רגוע, ובלב נרגש ניגשתי לקרא את הכתבה. ההתחלה היתה בהחלט מבטיחה: "במקום קניונים – התנדבויות.... במקום חוף דוגית – סדנאות חינוכיות....". מה אומר ומה אגיד? המלים כדרבנות, והשפתיים יישקו. לא פלא שהתלהבתי, והתלהבותי זו הלכה והרקיעה עד שהגיעה לשיאה במשפט שסיכם את המבוא: "החידוש הגדול הוא ברתימת בתי הספר לפעילויות קיץ". לבי איים להתפוצץ מרוב נחת.

חככתי אם כן את ידיי בהנאה, ואמרתי לעצמי שאם זו רק "המנה הראשונה", לך תדע מה מצפה לי בהמשך כאשר תגיע "המנה העיקרית". מובטח לי שזו תהיה חגיגה של ממש. כשמצב רוחי מרומם והתלהבותי נוסקת, צללתי לגוף הכתבה. אלא שכאן קרה דבר מוזר: התלהבות שהיתה בשיאה החלה דועכת ככל שהתקדמתי בקריאה. לא שהדברים היו לא בסדר. ממש לא, הם היו דווקא בסדר גמור. הרעיונות היו טובים, הפעילויות היו טובות, ועל פניו הכל נראה בסדר. ואף על פי כן היתה לי תחושה של מי שהכין חיכו ל"סטייק אנטריקוט" עסיסי, ובמקום זה הוגשה לו מנה גדושה של "עוף מכובס": הקמת אתר אינטרנט, פנקסים עם לימוד יומי, לוח פעילויות לתלמידים, קשר בין כל מורה למספר תלמידים ועוד... הכל טוב ויפה, רק היכן היא הבשורה המובטחת? היכן היא ה"מהפכה" שבעטיה תצא מגרוני הניחר הקריאה הנלהבת: "וואווו!!". יגעתי, ולא מצאתי.

כשסיימתי לקרא התלהבותי כבתה כליל. המחזה המרנין שראיתי בעיני רוחי התחלף עד מהרה במחזה עגום: שוב ראיתי חצרות בתי ספר ריקות, וכיתות מיותמות, וצבעים הנתלים על סולמות, ונגרים העמלים לתקן את מה שהתלמידים השחיתו במהלך השנה (במיוחד בחודש האחרון), ומנהל שספון במשרדו, בודד וערירי, שנובר בניירותיו. אז הבנתי שמה שהיה הוא שיהיה, כלומר שעתידם של הקניונים מובטח ו"חוף דוגית" לא יישאר מיותם גם בפגרת הקיץ הבאה עלינו לטובה. כי גם אם הרעיונות טובים והכוונות טובות (ואני מאמין שהן כאלו), אין חידוש בתכנית המוצעת. אין כאן בשורה, אין "רפורמה" ואין "מהפכה", העולם כמנהגו ימשיך לנהוג, כי לא מיסרונים, ולא אתר אינטרנט, ולא פנקסי לימוד, ולא לוח פעילויות ומטלות, יגרמו לכך שהתלמידים ינהרו בהמוניהם לבתי הספר בחופש הגדול.

אני חייב להתוודות שבשלב זה חשתי רגשי אשמה, וגם מעט בושה. אפילו מידה מסוימת של כעס. לא על הוגי התכנית חלילה, אלא על עצמי, עצמי ובשרי. הוכחתי את עצמי בלשון קשה, והשאלות שהפניתי לעצמי היו ממש נוקבות: "למה אתה כזה?" אמרתי לעצמי, "למה אתה כל כך חסר אמונה? למה אתה לא יכול לפרגן? למה אתה מרפה ידיהם של האנשים הטובים שישבו, חשבו והחליטו לעשות דברים ראויים? מה, אין לך שום מילה טובה להגיד להם?".

לנוכח מטר השאלות שהטחתי בפניי שלי, חשתי צורך להצטדק. הלא כן אמרתי מלים טובות. הלא שיבחתי את הרעיונות המוצעים. לא עשיתי זאת כ"מצוות אנשים מלומדה". התכוונתי לכל מילה ואני אף מברך את הוגי התכנית ומחזיק להם אצבעות. אם אינני מצליח לראות שום "רפורמה" ושום "מהפכה" בתכנית המוצעת, הרי זה משום שהבעיה היא אתי, לא אתם. זה לא הם, זה אני. כי בעיניי, "רפורמה", משמעה לשנות מציאות נתונה מן היסוד ולא עשיית דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם. מה שמובן מאליו צריך להיעשות כדבר שגרה. אם מתייחסים אליו כאל "רפורמה" כי אז הופכים אותו לבלתי מובן מאליו ועל כך "בוכה הנביא". אשר על כן, אסור ש"הרוח הטובה" המבעבעת מבין שורות הכתבה תיקרא "רפורמה". אסור שהיא תוצג כ"פיילוט". שמירת הקשר עם התלמידים במהלך הפגרה צריכה להיות נחלתם של כל בתי הספר. כאן ועכשיו! אם היא אינה כזו, חזקה על קברניטי החינוך שידאגו שזה יהיה כך. זו אחריותם וזו חובתם. הם לא צריכים "לחכות בכיליון עיניים" לתוצאות "הפיילוט". תפקידם בהקשר זה, איננו להמליץ אלא לתבוע. לתבוע מכולם. יש בידם הכוח לעשות זאת. הם מחזיקים גם ב"מקל" וגם "בגזר", ודי בשני אלה כדי שהדברים ייעשו כפי שראוי שהם ייעשו.

התברכנו בשר ובמנכ"ל נחושים ש"יודעים את התורה". הם יודעים שישנם בתי הספר בהם הקשר בין המחנך לבין תלמידיו מסתיים עם הצלצול האחרון של שנת הלימודים (במקרה הטוב) ומתחדש עם הצלצול הראשון של שנת הלימודים החדשה (גם זה במקרה הטוב). הם גם יודעים שמצד שני ישנם בתי הספר בהם נעשים דברים שהם מעבר למה שמוצע בתכנית. שני הקברניטים ועוזריהם אינם זקוקים לשום "פיילוט". אם הם מתעקשים על "פיילוט", הם מוזמנים לבקר במהלך הפגרה בכפרי הנוער של "המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער". הם יופתעו לראות כיתות הומות אדם וחצרות בתי ספר רוחשות עשייה: תגבורים לימודיים למתקשים (בתנאי קייטנה), "מכינות" למתקדמים, "שבוע הכנה" לתלמידים החדשים, בתי ספר פתוחים וזמינים בכל עת ולכל צורך, "ביקורי בית" תכופים אצל מרבית התלמידים, "מחויבות עבודה במשק" כתרומה לקהילייה, קשר טלפוני רציף עם התלמידים ועם המשפחות ועוד.... שם לא קוראים לזה "רפורמה". שם קוראים לזה שגרה של חיים.

הכותב הוא שאול אלבז, מנהל כפר הנוער מאיר שפיה

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS