הספר "אסתטיקה של הצער: תרבות הקינה של נשים יהודיות-תימניות" הוא אתנוגרפיה המבוססת על מחקר אנתרופולוגי, שנערך בקרב קהילות יהודים-תימנים בישראל, בין השנים 2001-2005. "תרבות קינה" היא מערך דפוסי התנהגות, אמונות, ובעיקר שיח של נשים לנוכח התארעותו של מוות בקבוצתן האתנית. הקינה מהווה מרכיב מרכזי בשיח הזה, המתמקד במשמעות המוות ובאובדן הקשור במת. היא נחשבת ז'אנר אומנותי מיוחד, המשלב דיבור עם בכי בשירה לירית מרגשת.
במוקד האתנוגרפיה שני עניינים, תרבות הקינה היהודית-תימנית במפגש הבין-תרבותי בישראל (בעיקר אשכנזים ומזרחים), וביצוע הקינה כאומנות אסתטית המאפיינת את טקסי המוות המסורתיים.
הסיפור מבקש לפענח את מובניה התרבותיים והפסיכולוגיים של תמונה סוריאליסטית נדירה במקומותינו. בתמונה אישה מבוגרת יושבת במרכזו של קהל מנחמים באוהל אבלים ומקוננת. הביצוע שלה כולל את כיסוי פניה במטפחת בד קטנה ותנועות ידיים אקספרסיביות. הוא מחייב את תגובתו הרגשית של הקהל. אם לחדד את התמונה – יש לדמיין סיטואציה דרמטית של קהל אנשים גדול הבוכה לשמע קולה של אישה במשך דקות ארוכות ביום חול עירוני רגיל. האתנוגרפיה רגישה לסקרנותו של הקורא, שאינו מכיר את התופעה הלא ספונטנית ולעיתים קרובות לא שמע עליה כלל, זה אשר מתחיל בשאלה 'מה קורה כאן?'
האתנוגרפיה משיבה של שאלות מעניינות, ביניהן--
א. מה בין קינה לביצוע תיאטרוני? האם ניתן לדון בקינה במונחי במה מודרניים?
ב. מה בין הקינה כז'אנר אומנותי לבין נשיות ואירוטיקה?
ג. מהו סוד הכוח הרגשי הטמון בקינה? כיצד המקוננת מנהלת את רגשות הקהל?
ד. מהם תכונותיה של הקינה כביצוע אסתטי? מהם מובניו של האסתטי הגלומים בה?
ה. מהם תפקידיה הפסיכולוגיים, הפסיכותרפוייטיים והחברתיים של קינת הנשים?
ו. מדוע דועכת קינת הנשים בישראל, על אף שהמדובר בחברת שכול? מהן המגמות המביאות להיעלמותה של תופעה זו בחברות מערביות?
האם ראוי שתיעלם הקינה כתצורה תרבותית של הפגנת צער וכבוד למת ולמשפחתו? הקינה היא צורת הילינג עוצמתית - בחברת שכול כישראל ראוי ללמוד את עקרונות הריפוי שלה.
הספר מתאר את סגולות הריפוי שבקינה 1. עבור האבלים --בטווח הקצר של ה'שבעה' 2. עבור האבלים --בטווח הארוך שלאחר מכן בחודשים הבאים 3.עבור הקהילה או הקבוצה שחווה אובדן וזקוקה לתחושת סולידריות.
