דעות

לו אני במקום אהוד ברק, הייתי קם והולך. זאת אם כן עצתי לברק: קום ולך. לא משום שאתה לא בסדר. קום ולך משום שאתה לכוד בתוך חבורת פוליטיקאים מאוסה שה"אגו" שלה מעביר אותה על דעתה. בסתר לבם, כולם יודעים שאתה שר ביטחון מהמעולים ביותר שהיו למדינת ישראל. כולם יודעים שקורצת מחומר של מדינאים ומנהיגים. הם כמובן לא יודו בכך בפה מלא, אך בתוך תוכם הם יודעים שאת "מבצע עופרת יצוקה" (שלדעת כולם היה מוצלח) יש לרשום על שמך ולא על שמו של איש אחר

גלעד שליט בשבי כבר למעלה מחמש שנים ללא פתרון הנראה לעין. הפעילות הציבורית הקיימת להפעלת לחץ על ממשלת ישראל אינה הדרך. במשא ומתן אין טעם ללחוץ על עצמך, אלא על הצד שכנגד, ובמקרה זה­ – מנהיגי החמאס. זאת, באמצעות משפחות אסירי החמאס היושבים בכלא הישראלי

אני מודע לכך שאני צועד היישר אל תוך שדה קוצים, שלא לאמר שדה מוקשים של ממש. כי הפעם אני הולך לדבר על תקשורת ופוליטיקה, נכון יותר, על אתיקה בתקשורת ופוליטיקה. כי בפוליטיקה עצמה, אני מודה שאינני מבין דבר וחצי דבר (תמיד התרחקתי ממנה כמו מאש). גם במערכות צבא אינני מבין, ופליאה היא בעיניי כיצד בכלל קרה שבשלהי שירותי הצבאי, זכיתי לעלות לדרגת רב"ט. הייתי אז בטוח ש"שרביט הרמטכ"ל" כבר מונח בתרמילי, ועם מאמץ קטן אני עוד עשוי להיות "הרמטכ"ל המרוקאי" הראשון, אף כי בן גוריון עצמו העדיף משום מה דווקא "רמטכ"ל תימני" ולא מרוקאי. אבל צחוק בצד, אני באמת לא מבין לא בזה ולא בזה. יש שיאמרו שזאת מעלה ויש שיאמרו שזו מגרעת. אני לכשעצמי סבור שזו אינה בהכרח מגרעת

השבוע הועברה בקריאה ראשונה הצעת החוק הבטחת הכנסה לאברכים, המקצה 111 מיליון שקלים להשלמת ההכנסה לאברכים הלומדים בישיבות גבוהות ללימוד תורה. בתגובה להצעת החוק התקוממו רבים, ביניהם גם סטודנטים שדרשו את אותם הזכויות והקצבאות

לקראת "יום הזיכרון לרצח יצחק רבין", חרזתי שיר קטן. לא יצירת מופת, אך משהו שבעת החריזה נראה לי מתאים לאירוע. הוא רגשני, רווי געגועים ומלא תוגה ועצב. יש שיאמרו אפילו, מעט פתטי, כי הוא באמת נחרז מהלב. לרגע אמרתי לשתף את קהל קוראיי הזעיר בשיר הקטן, אלא שבמחשבה השנייה דחיתי את הרעיון, שכן נזכרתי שיצחק רבין בעצמו לא היה ידוע ברגשנותו אלא דווקא במוחו האנליטי, ואם אעשה כן אסתכן במבטו הזעף לנוכח רגשנותי

מזה 15 שנים שמספר ימים לפני היום הנורא ההוא, ה-4 בנובמבר, אנו מתעוררים לכותרות זוועה ופלצות בעיתונים. התרגלנו שהכותרות בדרך כלל הן של גאולה (עמיר) או של יגאל (עמיר) או של מרגלית (הר שפי) או של כל מיני אנשים מטורפים והזויים שינסו להסביר לנו כאילו לא היה רצח וכאילו לא נרצח כאן ראש ממשלה וכאילו לא נרצחה הדרך