ואיפה עמדתי אני? בצלם, הארגון שבראשו אני עומדת, תיעד באופן נרחב את מבצע עופרת יצוקה ופעל בתוקף לקידום מתן דין וחשבון בתוך ישראל. לכן פעלנו כדי לקדם את מה שהיה נכון בדו"ח גולדסטון – ובייחוד את ההמלצה העיקרית: שהן ישראל והן חמאס יחקרו את הטענות החמורות וימצו את הדין עם כל מי שיימצא אחראי להפרת דיני המלחמה. עם זאת, לא ניתן היה להתעלם מכמה בעיות בולטות בדו"ח, ובייחוד מהמסקנה כי ישראל יישמה מדיניות של פגיעה מכוונת באזרחים פלסטינים, וכן מכך שנראה היה שאמות המידה שלפיהן נבחנו המעשים של ישראל ושל חמאס בדו"ח היו שונות.
כעת מכיר גולדסטון עצמו בכך שבדו"ח נפלו פגמים. במאמר דעה שעורר סערה תקשורתית הוא הודה כי לישראל לא הייתה מדיניות של תקיפה מכוונת של אזרחים. גולדסטון הכיר במאמרו בכך שישראל פתחה בחקירות פליליות בנוגע לחשדות שהועלו, אולם בניגוד למה שמיהרו לקבוע דוברים ישראליים רשמיים, הוא איננו פוטר את ישראל מכל החשדות החמורים בנוגע להתנהלותה.
מתחקירים קפדניים שערך בצלם עולה כי ישראל הרגה במהלך המבצע לפחות 758 פלסטינים שלא השתתפו במעשי האיבה; 318 מהם היו קטינים. למעלה מ-5,300 פלסטינים נפצעו, 350 מהם קשה. יותר מ-3,500 בתים נהרסו ותשתית החשמל, המים והביוב ניזוקה קשות. במובנים רבים, רצועת עזה טרם התאוששה מההרס חסר התקדים שנגרם במהלך המבצע.
היקף הפגיעה באזרחים כשלעצמו אינו ראייה לכך שישראל הפרה את החוק. אולם ישראל נמנעה עד כה מהתייחסות הולמת לטענות רבות בנוגע להתנהלותה, ובכלל זה עוצמת הכוח שהורשו הכוחות להפעיל; השימוש בזרחן לבן; ירי פגזי המרגמה, שהם נשק לא מדויק מטבעו, לתוך אזורים מיושבים בצפיפות; הקביעה כי מבני ממשלה הם יעדים צבאיים לגיטימיים; ההפרעה לצוותים רפואיים והפגיעה באמבולנסים.
בהתאם לכך, נראה כי התשבחות שחלק גולדסטון לחקירות הישראליות מופרזות. מתוך 52 החקירות הפליליות שפתחה ישראל בנוגע לתקריות במהלך מבצע "עופרת יצוקה" רק שלוש הובילו להגשת כתבי אישום. שנתיים וחצי כמעט חלפו מאז המבצע, ועדיין לא ידוע לנו מה עלה בגורל יתר החקירות. זאת ועוד, החקירות בחנו תקריות ספציפיות או חיילים בודדים. סוגיות של מדיניות לא נחקרו כלל.
אכן, כפי שכתב גולדסטון ביום ראשון, החקירות הישראליות עולות בהרבה על מה שעשה חמאס כדי לחקור את פשעיו. וזהו אולי ההיבט המטריד ביותר במאמר הדעה של גולדסטון ובספין התקשורתי של ישראל בנוגע אליו: בחינתה של ישראל בהשוואה לחמאס. ישראל לא תקפה אזרחים במכוון; חמאס כן. ישראל פתחה בחקירות; חמאס נמנע מכך. כאשר אמות המידה הן כה נמוכות, ישראל עומדת בהן בקלות.
הליקויים בדו"ח גולדסטון תרמו ליצירת קיטוב שהקשה להתייחס למורכבותן של הסוגיות העולות ממבצע עופרת יצוקה. בעוד צד אחד קובע כי הצבא הישראלי פעל ככנופיה של פושעים מכריז הצד השני כי זהו הצבא המוסרי ביותר בעולם. צד אחד גורס כי המבצע נוהל באורח מופתי ואילו השני קובע כי מדובר בפשע נגד האנושות. מאמר המערכת של גולדסטון הוא הזדמנות לפרק את הדיכוטומיה הכוזבת הזאת ולהגיע להבנה מורכבת יותר של המבצע, הן במסגרת השיח הפנימי בישראל והן בקהילה הבינלאומית.
לפיכך, מצער שממשלת ישראל וכלי תקשורת רבים בחרו לצייר תמונה שלפיה השופט גולדסטון חזר בו במאמרו מכל מה שנאמר בדו"ח, המונה 575 עמודים. גבריאלה שלו, לשעבר שגרירת ישראל באו"ם, אמרה בעקבות פרסום המאמר כי "אם נצטרך להתגונן שוב מפני ארגוני טרור, נוכל לומר שאין שום דרך אחרת מלבד הדרך שבה פעלנו בעופרת יצוקה".
מדבריה של שלו עולה בבירור כי הדיון אינו עוסק בעבר בלבד, ויש לו השלכות על העתיד. לכן, חיוני להתקדם מעבר לסיסמאות ולהצהרות רדודות בנוגע לגולדסטון. מחובתנו לקיים דיון אמיתי בנוגע לדרכים שבהן נוכל להבטיח את מיצוי הדין בגין עוולות העבר, את כיבודו המלא של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ואת ההגנה על אזרחים במסגרת כל פעולה צבאית עתידית.
הכותבת, ג'סיקה מונטל, היא מנכ"ל בצלם, מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים. המאמר פורסם היום באנגלית בעיתון וושינגטון פוסט, כמאמר תגובה למאמר השופט גולדסטון
