באותה עת ממש, ישבו ראשי חברות התיירות ויחככו ידיים בהנאה. אחרי שיסיימו לספור את המעות הם יוכלו לחגוג בקריצה את "חג השואה". גם מדריכי הטיולים יחגגו. הם למדו הכל על טרבלינקה ועל הילדה הקטנה שנקרעה מידי אימה הבוכייה, הם למדו על מאיידנק ועל אושוויץ, כי בחושיהם החדים הבינו שהשואה היא בקונצנזוס, ושלטיולים לפולין יש פוטנציאל כלכלי אדיר. הם כמובן לא יקראו לזה "טיול" אלא "מסע", כי מסע נשמע יותר מכובד. מי עוד יחגוג את "חג השואה"? הפולנים כמובן שהבינו עד מהרה ב"איזה צד מרוחה החמאה". משום כך הם הפכו כל מחנה ריכוז וכל אנדרטה מצויה, למוזיאון שתכליתו העיקרית לשאוב דמעות ודמי מעות, אפילו אם מדובר רק בזלוטים אם כי כמובן הם יעדיפו דולרים. דולרים, יותר טוב מזלוטים.
ומי הם בני המזל שיצאו ל"פולין-טורס"? ברור: אלה שידי הוריהם "משגת", וכמו שאנו אוהבים לאמר: ילדים מ"בתים נורמטיביים". גם הוריהם יצקצקו גם בלשונם. יש להם סיבה טובה לכך: הם שילמו ממיטב כספם, ואם ניתן גם לנקר את עיני השכנים שיביטו בהם בעיניים כלות וגם לאפשר לילד להשיג כמה יחידות בגרות יקרות, מה רע? אכן מצווה ששכרה בצדה.
ואילו הילדים עצמם, הם בסדר גמור. באמת בסדר. הם אינם אשמים. אמרו להם שלפולין יוצאים רק "הילדים הכי טובים" שיוכלו לייצג בכבוד את העם והמדינה, ואיזה ילד לא ירצה להימנות על חבורת המובחרים הזו? כל אחד ירצה. הצרה היא שלא כל אחד יכול, אם משום שאיתרע מזלו לא להימנות על חבורת ה"מובחרים" ואם משום שיד הוריו אינה משגת. אלה שיעמדו בשני המבחנים גם יחד יעברו "הכשרה" ארוכה ומתישה שבמהלכה הם "ילמדו את השואה" על בורייה. כשיעלו למטוס, לא לפני שערכו את הפשיטה המתבקשת על ה"דיוטי-פרי" שם ירכשו ממיטב פלאי הטכנולוגיה, הם עדיין יהיו מלאי כוונות טובות. הילדים היקרים שלנו, תרתי משמע, אוהבים לשחק באייפונים. גם אנחנו היינו ילדים, וגם אנחנו אהבנו לשחק. רק שלנו לא היו אייפונים.
היעד הראשון: טרבלינקה. בטרבלינקה הם יתחבקו כדי להתעודד, ה"החתיך" של הכיתה יאמץ אל לבו את "מלכת הכיתה" וכולם יחד יתקבצו לאגודה אחת. הפנים תהיינה עצובות כי כך מתבקש, אבל הצינים שביניהם ישאלו את עצמם בתמיהה: "מה? זהו? זה כל טרבלינקה? רק סלעים, ואבק ועצים?". הם כמובן לא ישאלו זאת בקול, אבל המדריך ש"יודע צדיק נפש בהמתו", יאמר להם בסבר פנים חמור: "חכו חכו עד שתגיעו למיידאנק ולאושוויץ. שם תראו את הסרט האמיתי". צודק המדריך. במיידאנק זה באמת שונה. הזוועה שם מוחשית כל כך והבנות תיפולנה האחת על כתף רעותה. הבנים יאמצו אותן אל לבם וכולם יתייפחו למראה הררי המזוודות הנטושות וערימות השיער. במהלך הטכס, לפחות ילדה אחת תיפול ותתעלף, כי בלי התעלפות אחת לפחות הטיול אינו מסע. אחר כך היא תתאושש והיא "תקום אל מול סער ועמדה טרם יום עוטה דמע ואימה" כמאמר המשורר (עם תיקון קל).
עתה, אחרי כל ההתרגשויות שעברו עליהם, חייבים להירגע. והיכן ניתן להרגיע את הנפשות התמות והדואבות של העוללים אם לא ב"מערות המלח"? הרי אסור להחמיץ שכיית חמדה שכזו אם אתה כבר בפולין. גם חוצותיה היפות של קרקוב היפה ניתן להירגע. במיוחד אם עושים זאת תוך זלילתה של גלידה פולנית משובחת (יימח שמם הפולנים, איזה גלידות טובות הם יודעים לעשות!") ותוך נשיאה בגאון של דגל ישראלי כחול לבן כשהשירה מהדהדת מקצה האחד של העיר עד קציה. שירה עברית כמובן. זה, כדי "להראות להם". להראות לפולנים המנוולים, להראות לגרמנים הרשעים יימח שמם ושם זכרם, ובכלל, להראות לכל אנטישמי באשר הוא שם שאנחנו חזקים, ושאף אחד לא יכול עלינו. אם יתמזל מזלם, הם יוכלו לראות כיצד מטוס פנטום ישראלי מפלח בשריקה את שמיה המעוננים של פולין הארורה. אכן גאווה ישראלית אמיתית.
אחר כך הם ישובו למלון שלושה כוכבים, יקפלו את הדגלים ויתכנסו בלובי לסיכומו של יום פורה ולערב שירה. שירים ישראלים כמובן: "קטיושקה יצאה לשוח", מארשים רוסיים מעוררי אדרנלין, ולמה לא, גם אייל גולן ושרית חדד הולך ("אתה תותח" מתאים מאד). בתום השירה הם ישובו אל החדרים. בחלק מהחדרים יתכנסו "החנונים" וימשיכו לשיר שירים ישראלים. חדר אחד או שניים יהיו נעולים על מנעול ובריח, אם משום ששם... (שששש.....אסור שהמדריך ידע), שותים איזה בקבוק וודקה "לחיי עם ישראל" כדי להירגע מהיום המפרך, ואם משום שהאורות המנצנצים של הקזינו מפתים ומזמינים. אם ירוויחו כמה זלוטים, זו תהיה נקמה מתוקה בפולנים המנוולים.
חוששני שדברי עד כה עלולים להתפרש כדברי זלזול בשואה ובמסעות לפולין. חשוב שאבהיר: בעיני, אירוע השואה היא האירוע המכונן ביותר מאז היות האדם אדם. הוא מכונן ברמה הלאומית, והוא מכונן ברמה האוניברסאלית. בפעם הראשונה בתולדות האנושות (ואני מקווה בפעם היחידה) ניתנה לנו ההזדמנות לחזות בתופעת ההתבהמות כשהיא מגיעה ל"נקודת הקיצון" שלה. בעיני, תכליתו העיקרית של המסע לפולין (מסע אמיתי, בלי מירכאות) היא להבין את תהליכי התבהמותו של האדם. בתופעת ההתבהמות, שלא כמו בתופעת היריון שם יש רק שתי תשובות אפשריות (כן או לא), מדובר על קו רצף. אין לך אדם ואין לך עם שהוא חף לגמרי ממנה. כל אדם באשר הוא אדם, נמצא בנקודה מסוימת על אותו קו רצף. כן, כן, גם אנחנו.
השאלה איננה אם נמצאים על אותו קו רצף אלא באיזו נקודה אנו נמצאים שם. מאחר שתנועה על קו הרצף אפשרית, שאלה לא פחות חשובה היא לאיזה כיוון צועדים. הסטטיסטיקאים ישאלו: מהי המגמה? האם היא ליותר התבהמות או לפחות התבהמות? כשנדע את שני אלה נוכל להבין טוב יותר את המכניזמים שיש ביכולתם לגרום למטמורפוזה שבמהלכה יכול "אדם נטול שלמות" (וכולנו בלתי מושלמים) ל"שלמות נטולת אדם". זה מה קרה לעם הגרמני. עם שנחשב לנאור בעמי תבל עשה את הדרך הזאת מתחילתה ועד סופה. הוא עבר מ"מצב צבירה" אחד ל"מצב צבירה". לא מדובר בשינוי, אפילו לא במטמורפוזה, מדובר במוטציה!
הבנת המכניזמים האלה, אין בה כדי להצדיק את המנוולים. אתם צריך לבוא חשבון ולהם להם אסור לשכוח ואסור לסלוח. אלא שזה רק פן אחד של העניין, ולאו דווקא הפן החשוב.הוא לא כל כך חשוב כי הוא קל מדי. לבוא חשבון עם מנוולים שכולם יודעים שהם מנוולים, אין לך דבר קל מזה. לא צריך להתאמץ במיוחד כדי לשנוא את היטלר ואת הגרמנים. זה שהם לא הצליחו להשלים "את המלאכה", זה לא משום שלא רצו. זה משום שנמצאו עמים אחרים שדרגת ההתבהמות שלהם היתה פחותה יותר. את החשבון יש להתחיל עם הגרמנים, אבל אם הוא יישאר רק שם, שום טובה לא תצמח לאנושות. בוודאי לא לנו עם ישראל. את החשבון צריך לעשות גם עם המתבהמים למחצה והמתבהמים לרביע. עם אלה שהתבהמותם חלקית. אם נעשה זאת אולי גם לנו יהיו כמה לקחים ללמוד. שהרי דרגות רבות לה להתבהמות.
היטלר היה רק קצה הקרחון. העם הגרמני היה רק קומה ראשונה של הקרחון. זה וגם אלה היו גלויים לעיין. אבל מתחתם ממשיך הקרחון האדיר ולא אינסוף קומות שהן נסתרות מהעין, קבורות עמוק באדמה. העובדה שאין רואים אותן אינה מעידה על אי קיומן. את חלקן ניתן היה כבר לזהות במהלך מלחמת העולם השנייה אפילו בעין בלתי מזוינת: הפולנים ששיתפו פעולה, האוקראינים שהצטרפו בחדווה לטבח. הרוסים שלא בחלו בשום אמצעי, הצרפתים תחת שלטון וישי ששכחו את תרבותם ושיתפו פעולה עם השטן, ואפילו הפינים, והצ'כים, והדנים, וההולנדים שמשום מה זכו אצלנו ליחס מיוחד עד שנחשבו ל"חסידי אומות עולם". היו ביניהם כאלה, אך הרוב המכריע לא היה כזה. ו"אם בארזים נפלה שלהבת", מה אתנו אנחנו? באיזו מנקודות קו הרצף אנו נמצאים? יש שיאמרו שאנחנו כלל לא שם, והם טועים. כבר אמרתי ש"שד ההתבהמות" אינו פוסח על שום איש. גם לא על שום עם. השאלה היא איפה, ולאן? ליותר התבהמות או לפחות התבהמות?
אני מאמין באמונה שלמה שעם ישראל, בשל התלאות שעברו עליו דורות על דורות, הצליח יותר מכל עם אחר לפתח נוגדנים יעילים נגד אותו "שד ההתבהמות". אני מאמין שעם ישראל נמצא בנקודת נמוכה, עמוקה, קבורה היטב מתחת לפני האדמה. אלא שעלינו לזכור שאותו "שד" הוא ערמומי והוא מסוגל ללבוש צורות רבות: חוסר יחס לזולת היא "שדון התבהמות". כך האלימות, כך התנשאות, כך הזלזול בדעת האחר, כך הפלייה והקיפוח, כך הזלזול בחיי אדם, כך הנהיגה פראית בכבישים, כך הביורוקרטיה הדורסנית וכך השליטה על עם אחר. כל אחת מאלו היא התבהמות חלקית, אך בהצטרפם יחד הם יכולים לקבוע את המיקום על קו הרצף ואת המגמה. את המבחן הזה אנו חייבים לעשות גם עם עצמנו. כל אחד עם עצמו וכולנו עם כולנו. רק כך נוכל להבין טוב יותר את המכניזמים שקובעים את המיקום ואת המגמה. בהקשר זה, המסע לפולין יכול להיות בעל חשיבות עליונה. רק שם ניתן ללמוד כיצד אותם מכניזמים פעלו. רק שם ניתן לראות כיצד עם שלם עבר מוטציה ואיבד צלם אנוש וחדל להיות אדם. המסע לפולין יכול איפוא לשמש כ"קורס מזורז" בהבנתם של תהליכים אלה. לא בשביל לבכות הולכים לשם. לבכות על "ששת המיליונים" אפשר לעשות גם כאן. לפולין הולכים כדי לחדד את המבט כך שיתאפשר לראות לא רק את מה שגלוי לעין אלא גם שמסתתר ממנה. אצל האחרים, אבל גם אצלנו. זוהי לדעתי חשיבותו של המסע לפולין. ואידך זיל גמור....
הכותב הוא שאול אלבז, מנהל כפר הנוער מאיר שפיה
