שופטת ותובעת המנהלות את המשפט ביחד, עדויות המתקבלות באופן גורף בלי לבחון את אמינותן, שופט המכריז מראש באוזני חבריו על כוונותיו לגבי הנאשמת, והפעלה חד פעמית וחסרת תקדים של סעיף 'אי מניעת פשע': כך העמיסו שלוש ערכאות את אשמת רצח רבין על כתפיה של מרגלית הר-שפי. בעקבות עדויות ראשי השב"כ לשעבר המטהרות את שמה קוראת יוזמה חדשה ליועץ המשפט לממשלה לזכות את הר-שפי בדיעבד
חגית ששר
בעוד ימים אחדים ימלאו 15 שנה לרצח רבין, ודומה כי כל מה שיכול להיאמר כבר נאמר. העצרות לזכרו של ראש הממשלה המנוח הולכות ודועכות, וגם ההאשמות ההדדיות בין שמאל לימין עוברות עם השנים לטונים מתונים יותר. יגאל עמיר יושב בתאו, ודומה כי מיצה את מלאי הפרובוקציות שבכוחן להסעיר אי-אלו עיתונאים. ובכל זאת, אחד מספיחי הרצח ממשיך לבעבע.
לפני כחודש העבירו ארבעה ארגוני ימין בקשה ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין: "השתמש בסמכותך כדי ליזום זיכוי למפרע של מרגלית הר-שפי", הם כתבו לוויינשטיין. "במהלך השנים האחרונות התברר כי העמדתה לדין, וכן הרשעתה, לא היו מוצדקות". על המכתב חתומים נחי אייל, מנכ"ל הפורום המשפטי למען ארץ ישראל; אורית סטרוק, מנהלת ארגון זכויות אדם ביש"ע; מנכ"ל תנועת 'רגבים' יהודה אליהו; וסוזי דים, דוברת 'מטות ערים'. דים, שאספה לאורך השנים פסיקות משפטיות ועדויות המבססות את חפותה של הר-שפי, טוענת כי במקרה כמו זה מאפשר החוק זיכוי גם ללא קיום משפט חוזר, בשל חשש של ממש כי נגרם עיוות דין.
בימי ההפגנות שקדמו לרצח רבין הייתה הר-שפי, סטודנטית למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, חלק מהסביבה החברתית שבה התהלך גם יגאל עמיר. שניהם למדו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, שניהם היו פעילים נגד הסכמי אוסלו. כמו רבים אחרים שנטלו חלק במחאת הימין, שמעה הר-שפי את הצהרותיו של עמיר כי הוא יחסל את רבין. במהלך משפטה העידה כי כמותם, חשבה שמדובר בהתרברבות חסרת טעם, ולא מעבר לכך. אבל שלא כמו כל שאר הפעילים, בהם גם סוכן השב"כ אבישי רביב, היא הורשעה בשלוש ערכאות באי-מניעת פשע.
הר-שפי, אמרו כבר אז בארגוני הימין וממשיכים לומר גם היום, סומנה כמטרה. היא בלטה בכישוריה השכליים, בחריפותה, במראה החיצוני המרשים ובייחוס המשפחתי שהיה לה לרועץ: היא אחייניתו של הרב בני אלון, שבאותה תקופה היה ממובילי ההתנגדות להסכמי אוסלו. אלמלא כן, הייתה יכולה להמשיך בשגרת חייה גם אחרי הרצח שטלטל את המדינה.
הסרטים לא נבדקו
אותה בחורה מרשימה שנראה היה שצפוי לה עתיד מבטיח לא השתחררה מפגיעתה של אותה תביעה שצלה רודף אותה עד היום ופוגע בה במישור האישי והתעסוקתי. כיום, בגיל 35, מרגלית הר-שפי רווקה ומתגוררת בבית הוריה בבית-אל. במקביל למשפטה עבדה תקופה קצרה במשרד עורכי דין, אולם פוטרה ובחרה לנטוש את המקצוע, מתוך הבנה שמערכת המשפט תמצא דרכים להתנכל לה.
גם כשפנתה לכיוונים אחרים מתוך ניסיון לחזור לחיים פשוטים ופרטיים, הוערמו מכשולים בדרכה. בשנת 2000 עבדה הר-שפי בבית ספר בפסגות. היישוב סבל אז משורה ארוכה של פיגועי ירי בדרכים המובילות אליו ואף לתוכו, ורבות מהמורות חששו להגיע לבית הספר, אך הר-שפי המשיכה ללמד. אלא שכאשר דווח לראש הממשלה דאז אהוד ברק, שהחזיק גם בתיק החינוך, כי הר-שפי עובדת כמורה, הוא הורה לפטרה. מנכ"לית המשרד שלומית עמיחי אמרה לברק כי עניינה של הר-שפי עדיין תלוי ועומד בערכאות וכי בית הספר סובל ממצוקת כוח אדם, אך ראש הממשלה התעקש.
מאז ועד היום הר-שפי אינה מנסה לעבוד דרך משרד החינוך, אך ממשיכה לשמש מורה. ליטל אפטר, יועצת שר החינוך כיום, אומרת בתגובה לפנייתנו כי "אין זה מתפקידו של השר להעסיק או לפטר מורים. האחראי להעסקת מורים הוא מנהל בית הספר". כאמור, לא כך סבר אהוד ברק.
ההליך המשפטי נגד הר-שפי נפתח כשנה לאחר הרצח, כאשר הוחלט להעמידה לדין באשמת אי-מניעת פשע. הר-שפי, כך נטען, ידעה על כוונת עמיר לבצע את הרצח, אך לא דיווחה לרשויות ולא עשתה דבר כדי למנוע ממנו להגשים את זממו. ב-2001 היא החלה לרצות את תשעת חודשי המאסר שנגזרו עליה. בקשתה לקיצור שליש מתקופת מאסרה נדחתה, בטענה שלא הביעה חרטה על מעשיה. בסופו של דבר העניק לה הנשיא משה קצב חנינה, בין היתר בהסתמך על המלצותיהם של ראשי השב"כ עמי איילון וכרמי גילון.
פרופ' אליאב שוחטמן, מרצה בכיר במכללת 'שערי משפט' ומומחה למשפט עברי, עקב אחרי משפטה של הר-שפי, וכמו משפטנים רבים אחרים הופתע מהרשעתה באי-מניעת פשע. "זהו סעיף אישום שקשה להוכיח אותו, כי מדובר במה שהאדם ידע או לא ידע", אומר שוחטמן. "עד למקרה של הר-שפי, כל ההרשעות התבססו על הודאות נאשם בצירוף ראיות נסיבתיות שמתוכן הוכחה ידיעתו כוודאית".
אצל הר-שפי לא היו ראיות כאלה. פסק דינה של שופטת בית משפט השלום נירה לידסקי התבסס אך ורק על עדותם של אנשי השב"כ שחקרו את הנאשמת. אף שהר-שפי הכחישה את האישומים מכול וכול, ועורכי דינה טענו כי הדברים שהשמיעו אנשי השב"כ לא היו ולא נבראו, בחרה לידסקי לקבל את העדות.
"נכחתי בלא מעט דיונים בתיק הזה", מספרת עיתונאית שליוותה את הפרשה, "והבחנתי שהשופטת מתנהלת כאילו היא עצמה התובעת. גם הקשר בינה לבין התובעת פנינה גיא היה גלוי לעין. הן החליפו ביניהן בגלוי מבטים, חיוכים והעוויות כשעורך הדין של הר-שפי אמר דבר מה שלא נראה להן. זה היה מביך מאוד".
מרגלית הר-שפי עצמה אינה מוכנה בשום אופן להתראיין ולספר את השתלשלות הדברים מנקודת מבטה. דב הר-שפי, אביה, השיב אף הוא בשלילה לפנייתנו הראשונה. גם הוא, ככל הנראה, איבד כל אמון במערכת המשפט ובתקשורת. אבל בשל הראיות החדשות והפסיקות המקבילות שהצטברו במהלך השנים, החליט בסופו של דבר לספר על מה שקרה בין כותלי בית המשפט.
"כשאחד מאנשי השב"כ העיד, עורך הדין שלנו אמר שכל הדברים שהוא אומר מוכחשים על ידי מרגלית", מספר הר-שפי. "'בוא, נביא את הסרט של החקירה', אמר עורך הדין, והעד שתק. פנינה גיא סימנה לעד עם הראש 'לא'. כל מי שהיה שם ראה את זה. הייתה כאן הדרכת עד. זה דבר שאסור לעשות, אבל השופטת לא הגיבה".
האם כל המשפט התבסס על עדויות אנשי השב"כ? השופטת מעולם לא ביקשה לאמת את טענותיהם באמצעות צפייה בקלטות מחדר החקירות?
"בשום שלב לא בדק בית המשפט אם מה שאמרו החוקרים היה נכון, ולא ניתן לנו לראות את הסרט מהחקירה. זה היה מילה שלהם מול מילה של מרגלית. והשופטת בחרה להאמין לעדות שלהם בלי לבחון אותה".
היו במשפט עוד עדי תביעה מלבד אנשי שב"כ?
"רק אנשי שב"כ. הם השתמשו בפרוטוקולים, שלטענתם היו זיכרונות דברים שנכתבו בפניה. אבל מרגלית אומרת שרק פעם אחת כתבו דברים בפניה, ביקשו ממנה לחתום והיא סירבה, כי מה שנכתב בפרוטוקול לא תאם את מה שהיה בחדר".
למרות היעדרן של ראיות נוספות, קבעה השופטת לידסקי כי הר-שפי ידעה שעמיר מתכוון לרצוח את ראש הממשלה. פסיקתה מושתתת על 12 נדבכים, שכולם מבוססים על עדויות אנשי השב"כ. מהם, כך לפי השופטת, ניתן להסיק "רק מסקנה הגיונית אחת, העומדת במבחן השכל הישר והתואמת את העובדות שהועלו ונתגלו במהלך המשפט, והיא – שהנאשמת ידעה כי יגאל עמיר זומם לבצע פשע, דהיינו – לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל". על סמך אלו נגזרו על הר-שפי תשעה חודשי מאסר בפועל ו-15 על תנאי. באי כוחה של הנאשמת ערערו, והתיק הגיע לבית המשפט המחוזי. השופטת דבורה ברלינר, שעמדה שם בראש ההרכב, סברה כי יש לזכות את הר-שפי מחמת הספק, אך נותרה בדעת מיעוט. התקשורת, אגב, לא סלחה על כך לברלינר. לאורך השנים הוצגה השופטת בהקשרים שונים באור שלילי, כשברקע תמיד נזקפת לרעתה עמדתה בתיק הר-שפי.
בפסיקה בערעור הנוסף, שהוגש לבית המשפט העליון, כתב השופט מישאל חשין: "לדברי כתב האישום, ידעה המערערת כי אדם בשם יגאל עמיר זומם לרצוח את ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ולמרות זאת לא נקטה אמצעים סבירים כדי למנוע את עשיית מעשה הפשע. כולנו ידענו כי זממו של עמיר עלה בידו, ולעולם לא נדע אם מעשה העוולה היה נמנע לו דוּוַח למשטרה על כוונתו הרעה".
"זה חשין במיטבו", מסביר פרקליט ותיק. "הוא אמן של מילים והוא בעל רטוריקה כל כך משכנעת, שהיה לו כשופט כישרון להפוך זכאי לאשם בהבל פיו, בפלפולים ובמשחקי מילים. כיום כבר ידוע לכול שעוד אנשים ידעו ושמעו את עמיר מפטפט. ולא רק פעילי ימין; גם בשב"כ ידעו מה שהר-שפי ידעה. אבל המשפט 'ולעולם לא נדע אם מעשה העוולה היה נמנע לו דוּוַח למשטרה' מפיל את כל מחדל האבטחה של רבין על כתפי מרגלית הר-שפי".
לדעת דב הר-שפי, חשין סימן את בתו כמטרה עוד לפני משפטה. "שמעו את חשין אומר, כאשר קיבל את התיק, ש'הוא יכניס לה'. העובד ששמע את זה היה מזועזע וסיפר לחבר שלי, וכך הגיעו הדברים אליי".
אתה משוכנע באמיתות הסיפור הזה?
"אשמח להביא לבית המשפט את האדם ששמע את חשין אומר את הדברים, כדי שהאמת תצא לאור".
עורך דין שהכיר את התנהלותו של חשין אינו מופתע. "זה אותו חשין שאמר: 'אבא שלי היה שופט בית המשפט העליון הראשון, אני הייתי משנה לנשיא בית המשפט העליון. זה ביתי. מי שירים יד על ביתי, אגדע את ידו'. על פי תפיסתו, בית המשפט הוא אחד מנכסיו המשפחתיים, ולכן מותר לו להכניס למי שהוא חושב שצריך להכניס".
שנאה כן, תוכניות לא
את העדות החדשה והמהפכנית הנוגעת להר-שפי סיפק לא אחר מאשר כרמי גילון, מי שהיה ראש השב"כ בעת רצח רבין. בספרו 'שב"כ בין הקרעים' שהופיע בשנת 2004 כתב גילון: "בעדויות של יגאל עמיר (...) התברר שרצח ראש הממשלה עלה בצורה זו או אחרת בשיחותיו עם מרגלית הר-שפי, ידידתו מהתנחלות בית-אל, ועם אנשים אחרים, אבל הנושא לא נידון באופן קונקרטי, כלומר לא כתוכנית ביצוע. דובר בשיחות אלה על רבין כעל 'סכנה לעם היהודי ולארץ ישראל', והובעה תקווה שהוא 'ייעלם'. אבל לא דובר קונקרטית על רציחתו, ומובן שלא על אופן הביצוע".
בהמשך הוסיף גילון: "כיוון הפעולה היה לתקוף את יצחק רבין. רק חגי עמיר היה שותף סוד מלא לעניין זה. דרור עדני הכיר חלק מרעיונותיו האופרטיביים של יגאל עמיר, הר-שפי לא ידעה עליהם. אבל עדני והר-שפי ידעו גם ידעו על שנאתו הגדולה של יגאל עמיר לרבין, ועל כך שראה בו אויב העם היהודי".
התבטאות מפתיעה נוספת הגיעה מפיו של עמי איילון, מי שעמד בראש השב"כ מיד לאחר פרישתו של גילון ועד שנת 2000, השנים שבהן נידון תיק הר-שפי בערכאות השונות. בכנס פעילים של מפלגת העבודה שהתקיים באשקלון באפריל 2007, נשאל איילון מדוע המליצו הוא וגילון באוזני הנשיא קצב להעניק חנינה להר-שפי. "הר-שפי לא ידעה שיגאל עמיר רוצה לרצוח את ראש הממשלה", הדהים איילון את שומעיו. "אני יודע את זה מודיעינית, אני הייתי ראש השב"כ. היא שילמה מחיר על הבריחה של המנהיגות החברתית ושל הרבנים שלא שמו קווים אדומים. אותם רבנים שהוציאו דין רודף לא עמדו לדין. אני יודע שהיא לא העלתה על דעתה שהוא יהרוג את ראש הממשלה. הר-שפי הייתה חלק מהמציאות המטורפת".
מצוידת בעדויות החדשות פנתה סוזי דים ליועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז, ודרשה לזכות את הר-שפי למפרע. "הפנייה התבססה על סמכות מפורשת שיש בידי היועץ המשפטי, ומפורטת בחוק בתי המשפט", אומרת דים. "שני ראשי שב"כ הספיקו להבהיר באופן פומבי שהר-שפי הייתה חפה מפשע ולא ידעה דבר על רצח רבין". מזוז בחר להתעלם מפנייתה, וכן מפנייה דומה של הרב יעקב מדן, מראשי ישיבת הר עציון.
האם מזוז בסך הכול לא רצה להתעמת עם הפרקליטות ומערכת המשפט, ולאלץ אותן להכיר בטעויותיהן? קשה להאמין שזו הייתה גישתו העקרונית, שכן במקרים אחרים לא נרתע היועץ מעשיית צדק מאוחר. כך למשל בראיון ל'מעריב' סיפר מזוז כי חתם באופן אישי על בקשה לקיים משפט חוזר בעניינו של בחור בשם אלירן עזריה, שהואשם בביצוע מעשה מגונה. כמה שנים לאחר הרשעתו של עזריה התגלו נתונים חדשים על המתלוננת נגדו ועדותה הועמדה בספק. עזריה כלל לא ידע על ההתפתחות הזו, "אבל מזוז ידע שמסתובב אזרח שיש לו סיבה טובה לחוש אי אמון כלפי מערכת המשפט", נכתב במעריב. "מזוז רואה עצמו כשליח הציבור, ועזריה מבחינתו הוא הפנים של הישות הזו. הוא הבין שהפרקליטות טעתה בדיעבד, וחייבים לתקן את העוול". מזוז עצמו הסביר כי "לא היה לי צל צלו של ספק שזו החובה המוסרית והמקצועית שלי".
אחרים ידעו וזוכו
מלבד העדויות שנוספו עם השנים, מציגים תומכיה של הר-שפי שורה של פסיקות משפטיות מאוחרות, שאינן עולות בקנה אחד עם התקדים שלה.
בשנת 2003, שנתיים לאחר שהר-שפי נשלחה לכלא, דן בית משפט השלום בירושלים בתיקו של אבישי רביב, סוכן המחלקה היהודית בשב"כ שהיה איש סודו של יגאל עמיר. הפרקליטות טענה כי כמו הר-שפי, גם רביב ידע שעמיר זומם לרצוח את רבין, ולא עשה דבר למנוע זאת. בבסיס האישום עמדו עדויותיהם של חגי ויגאל עמיר, שציינו בחקירותיהם כי רביב ידע על תוכנית הרצח וגם על כדורי האקדח שברשותם. למרות זאת, החליט בית המשפט לזכות את רביב מכל האישומים. השופט אמנון כהן אמר כי לרביב "לא היה רמז ואפילו קצה של רמז" לגבי העתיד להתרחש.
פרופ' שוחטמן מספר כי היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין כלל לא רצה להעמיד את רביב לדין, וטען כי אין די ראיות נגדו. "מה שמרגיז הוא שרביב היה קרוב אל עמיר יותר מהר-שפי. את כל מה שעמיר אמר, גם רביב שמע. הוא היה צמוד אליו, ולמרות זאת במשך תקופה ארוכה התביעה נמנעה מלהעמיד אותו לדין בטענה שיש בעיה עם החומר הראייתי.
"על פי הרישום במשטרה, רביב אישר כי שמע את עמיר אומר שצריך להרוג את רבין, והבין שכוונותיו רציניות – וזאת בניגוד להר-שפי, שאמרה בחקירתה כי התייחסה אל עמיר כאל פנטזיונר. הפניתי את תשומת לבו של היועץ המשפטי לכך, ושאלתי: איך ייתכן שהתקבלה ההחלטה להעמיד לדין את הר-שפי, אבל לא את רביב ששמע וידע? בעקבות הדברים התקבלה ההחלטה להעמידו לדין".
בסופו של דבר ייתכן שרובינשטיין צדק; רביב הרי זוכה.
"פסק הדין שזיכה אותו משונה ביותר. הנימוק היה שמאחר שרביב נמצא דובר שקר בנושאים אחרים, סביר להניח ששיקר גם כשהודה כי ידע על כוונת הרצח. התביעה, שהיה בידה לערער על פסק הדין, לא עשתה זאת. זה לא מפתיע, הרי בקושי הוגש נגד רביב כתב אישום".
בפרשה שונה לגמרי זוכתה אזרחית ישראלית נוספת מאשמת אי-מניעת פשע. הייתה זו יסרה בכרי, סטודנטית במכללת צפת, שעל פי כתב האישום שהוגש נגדה ידעה על פיגוע שעומד להתבצע, ולא עשתה דבר כדי למנוע זאת.
באוגוסט 2002 נסעה בכרי באוטובוס לכיוון המכללה בצפת. כמה תחנות אחריה עלה לאוטובוס מחבל מתאבד, שזיהה אותה כקרובת משפחה של סייעניו. הוא פנה אליה בערבית ואמר לה "תרדי מהאוטובוס, תרדי מהאוטובוס". לשאלתה מה כוונתו, אמר לה פעם נוספת שתרד, והסביר: "הולך להיות משהו לא טוב באוטובוס". בכרי וחברה שהייתה איתה ירדו בתחנה הקרובה. למרות שהיה ברשותה טלפון סלולרי, היא לא דיווחה למשטרה על האזהרה שקיבלה. 20 דקות לאחר מכן הפעיל המחבל מטען שנשא על גופו. תשעה מנוסעי האוטובוס נהרגו וכארבעים נפצעו.
משהתבררו פרטי המקרה הועמדה בכרי לדין והואשמה באי-מניעת פשע. בשנת 2005 פסק נשיא בית משפט השלום בנצרת תאופיק כתילי כי יש לזכותה. "הנאשמת לא הייתה יכולה לדעת אילו מחשבות התרוצצו במוחו של אותו אדם ואיזה מזימות רקח הוא בלבו", כתב השופט. "על מחשבותיו ותוכניותיו יכלה היא ללמוד רק מאותם גילויים שהוא בחר להחצין (...) אמנם, תושבי המדינה יכולים לשער מהם הדברים ה'לא טובים', כלשון המחבל, שיכולים לקרות באוטובוסים, אך מצד שני, עד אותו בוקר, התופת לא הגיעה לאזור הצפון, ופיגועי ההתאבדות עבור תושבי הצפון נתפסו כדבר רחוק מהוויותיהם היומיומיות, דבר שקוראים עליו בעיתונים ורואים במהדורות החדשות בטלוויזיה".
פסיקתו של השופט כתילי העמיקה בחוגי הימין עוד יותר את התחושה כי להר-שפי נעשה עוול. הנימוקים שבבסיס זיכויה של בכרי, טענו שם, יכולים היו לשמש היטב גם את הנאשמת באי-מניעת רצח רבין: כשם שבכרי לא יכלה לשער שמחבלים יתפוצצו באוטובוס בצפון, כי עד לאותו יום לא אירע כדבר הזה, גם הר-שפי לא יכלה לשער שראש ממשלה בישראל יירצח. אם יש שוני בין המקרים, הוא כמובן לטובתה של הר-שפי, שכן יסרי האמינה לאיש שעומד לקרות דבר לא טוב וירדה מהאוטובוס.
"הפסיקה במשפטה של בכרי תואמת את מסורת הפסיקה במדינת ישראל", אומר שוחטמן. "כדי להרשיע אדם באי-מניעת פשע צריכה להיות ידיעה קונקרטית של מקום הפשע וזמן ביצועו. הזיכוי של בכרי מוצדק, כי לא הייתה לה ידיעה קונקרטית מתי הפשע יתבצע. יוצא הדופן היה המקרה של הר-שפי, שהורשעה למרות היעדר ידיעה קונקרטית".
הדלפות מחדר החקירות
כיצד אם כן הורשעה הר-שפי בעבירה כה קשה להוכחה, כאשר הראיות נגדה דלילות? ומדוע אחרים שהואשמו בסעיף דומה, יצאו מבית המשפט זכאים? תשובה לכך אפשר למצוא אצל העיתונאי והמשפטן בן-דרור ימיני, שעבד על תיק הר-שפי במשרדו של עורך הדין יעקב ויינרוט בעת הערעור לבית המשפט העליון. "על פי כל התקדימים, היה ברור שהתוצאה צריכה להיות שונה", אומר ימיני. "האווירה סביב המשפט הייתה קצת דליקה, וברור לי שיש לשופטים הטיות על בסיס אידיאולוגי. הם בני אדם, ולעתים התוצאות הן בהתאם. ברמת המקרו, השופטים במדינת ישראל הם טובים ומערכת המשפט עושה עבודה טובה. במקרה הזה, העבודה נעשתה על רקע ציבורי מסוים. הבאנו תקדימים מהארץ ומהעולם שהראו שהתוצאה צריכה להיות שונה, אבל זה לא הלך".
בימין טענו אז וממשיכים לטעון שהר-שפי סומנה מראש כיוון שהייתה אב-טיפוס של המתנחלת.
"יש חשש שהדברים הללו נכונים. השופטים במדינת ישראל הם מקצועיים, אבל לא מלאכים, בוודאי לא במקרים שיש בהם נגיעה פוליטית. היום, לאור ההתפתחויות והעדויות החדשות, אולי יש סיכוי לשינוי הפסיקה. הסיכוי הוא דווקא עם שופטים חדשים בבית המשפט העליון. אני מתאר לעצמי שעדנה ארבל ואחרים, שכיהנו באותה תקופה בפרקליטות והיו מעורבים בדרך זו או אחרת, יפסלו את עצמם. השופטים החדשים יכולים להתייחס בצורה אובייקטיבית לעובדה שישנן עדויות חדשות".
פרופ' שוחטמן מוסיף כי לא רק לרקע האידיאולוגי יש השפעה על הפסיקה, אלא גם להכרת ההוויה החברתית-תרבותית. "חשין כתב שעמיר התבטא פעמים רבות שיש להרוג את יצחק רבין כמי שחל עליו דין רודף, ושהר-שפי לא הסכימה לדעתו וניסתה לשכנעו כי יחזור בו. בפועל, לא היא ולא אחרים חשבו שעמיר מתכוון לקחת אקדח ולירות. גם כשאדם שומע מילים חריפות כמו 'צריך להרוג', הוא חושב שמדובר באידיוט שמדבר. אף אחד באותה תקופה לא האמין שיש לעמיר גם כוונה לבצע. או הטענה שהר-שפי ידעה שעמיר מסתובב עם נשק: הרי חצי מהאנשים שהסתובבו ביהודה ושומרון באותה תקופה נשאו נשק".
לכך מוסיף שוחטמן את דרישת ה"הגנה מן הצדק" המופיעה בחוק: כאשר קיימת אכיפה סלקטיבית, ואחרים שביצעו עבירה זהה לא הועמדו לדין מתוך החלטה שרירותית, שיקול זר או מניעים פסולים – יש לזכות את הנאשם. "הר-שפי שמעה את הצהרותיו של עמיר כמו שמאות אחרים שמעו אותן. איך בית המשפט יכול להאשים אדם אחד על ששמע ולא דיווח, למרות שהוא לא נהג באופן שונה מאחרים?"
איך זה שכל הטיעונים האלו לא מצאו אוזן קשבת בבית המשפט?
"מה אוכל לומר? יש פסק דין של ברלינר, שאמרה שאין ראיות לכך שמרגלית ידעה. היא היחידה שאמרה דברי אמת. כל השאר הלכו אחר העליהום המשפטי שהיה עליה".
בכתבה שהתפרסמה בעיתון 'מעריב' בשנת 2005 נשאלה לידסקי עד כמה הושפעה מהתקשורת בבואה לדון בתיקים בעלי עניין ציבורי רב. תשובתה הייתה שהתקשורת מעולם לא השפיעה עליה, גם לא במשפט הר-שפי, אף שבמהלכו קראה עיתונים וצפתה בטלוויזיה. העיתונאית שנכחה בדיונים דווקא קיבלה רושם אחר. "האווירה והעליהום התקשורתי השפיעו מאוד על השופטים. זה נכח בגלוי בכל ישיבה. כל השנאה האיומה של העיתונות התנקזה לאולם המשפט".
דיווחי התקשורת באותם ימים, יש לציין, היו רוויים בהדלפות מטעם השב"כ. כך למשל הדליף לעיתונות אחד החוקרים כי הר-שפי סירבה לעמוד דום בצפירה לזכר רבין, וסירבה להוסיף לשמו את הביטוי 'ז"ל'. דברים אלו חיזקו את הדימוי התקשורתי של הר-שפי כ"יהירה ומתנשאת". היא עצמה הכחישה זאת וטענה כי לכל אורך החקירה סבלה התנכלויות על רקע דעותיה הפוליטיות, אך בית המשפט בחר שלא לדון בטענותיה.
חוק בתי המשפט אוסר לפרסם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית המשפט, אם יש בפרסום כדי להשפיע על השופטים. "לא לחינם נחקק החוק הזה", אומר עורך דין בכיר. "כשאמצעי התקשורת מסקרים משפט או חקירה שמתנהלת נגד חשוד, ודאי שהסיקור יכול להטות את עמדתם של החוקרים או של השופטים. הרי גם הם חלק מדעת הקהל. זה נכון לגבי כל משפט, וזה בוודאי נכון לגבי משפט הר-שפי, שבו התקשורת חרצה את דינה מראש. האמירה של לידסקי מלמדת על חוסר יכולת מינימלית להתבוננות עצמית.
לשופט אין כוחות-על
בניגוד ללידסקי, יש מהשופטים שמודים כי ההדים הרמים מבחוץ חודרים אל תוך אולמות המשפט. בראיון לעיתון 'הארץ' לרגל פרישתו, מתח שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב שלי טימן ביקורת חריפה על שורה של פסיקות. כשנשאל עד כמה דעת הקהל משפיעה על ההחלטה השיפוטית, השיב: "יש לנו מורא, והמורא הוא גם מדעת הקהל. אי אפשר להתעלם ממנו. כשיש גופים שעושים נפשות יותר מאחרים ומרימים את קולם, מסתבר שזה מצליח".
האם המתקפה שהובילה התקשורת נגד הר-שפי שיקפה את דעת הקהל? פרופ' אשר כהן, מרצה בכיר במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, מציע התייחסות אחרת למושג 'דעת קהל'. "יש דעת קהל שנבדקת בסקרים רציניים, ויש דעת קהל שנבדקת בכתבות ובמאמרי מערכת, ואני מציע להיזהר עם ההבחנה ביניהן", אומר פרופ' כהן. "לאחרונה יש בתקשורת טרנד הולך ומתעצם של עיסוק בחשש משיעורם של הלוחמים הדתיים בצה"ל. בחודשים האחרונים הוזמנתי כבר לשני כנסים שעסקו בנושא. לקראת הכנס האחרון, שהיה באוניברסיטת בר-אילן, ערך מכון 'מאגר מוחות' סקר שבו נשאל הציבור האם הוא מודאג מאחוז הדתיים בצה"ל, ו-80 אחוז השיבו בשלילה. אבל אם ניקח את הכתבות העונתיות, מצטיירת תמונה שלפיה הציבור מודאג מאוד. כך שבמקרה הזה יש נתק מוחלט בין התקשורת, האקדמיה והאליטות – לבין הציבור".
הנתק הזה הוא ככל הנראה הסיבה המרכזית לשחיקה המתמשכת במעמדו של בית המשפט העליון. על פי סקר שערך בשנת 2008 המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה, ירד האמון הציבורי בבית המשפט אל מתחת ל-50 אחוזים. "בית המשפט העליון מאבד מיוקרתו בגלל מקרים כמו של הר-שפי", מסביר משפטן בכיר. "החלטות ערכיות מתקבלות בהרכבים שאינם מאוזנים מבחינה חברתית. נוסף על כך, בבית המשפט העליון יושבים כיום אנשים שצניעות איננה התכונה החזקה שלהם. מרגלית הר-שפי הייתה עלה נידף ונרמס מול מערכת יהירה וכוחנית מאוד. יש לא מעט מחקרים המוכיחים שאנשים שאינם דומים לחתך הסוציו-אקונומי של השופטים, זוכים לפסק דין שונה מאשר אנשים שדומים לשופטים סוציולוגית. ככל שהתיוג החברתי של הנאשם רחוק מזה של השופט, סיכוייו לצאת זכאי הולכים ופוחתים".
לפי מדד זה, מה מצבו של נאשם שהוא במקרה גם מתנחל?
"גרוע מאוד".
וזו למעשה הסיבה לבקשתם של ארגוני הימין להעניק להר-שפי זיכוי למפרע, ולא משפט חוזר. הם מניחים שהשגת הכרעה שונה במשפט חוזר כאשר מערכת המשפט מאוישת פחות או יותר באותם אנשים, היא כמעט בלתי אפשרית.
ח"כ אורי אריאל (האיחוד הלאומי) מצטרף גם הוא לדרישת הזיכוי למפרע. "אין לי ספק שהעליהום התקשורתי הוא שהנחה את פעולת השב"כ, את כתב האישום ואת המשפט עצמו", הוא אומר. "כל השרשרת טעתה, וראוי לתקן. בסיס התפיסה שלי הוא שאין כאן משטרת מחשבות, ואי אפשר להרשיע אדם רק בגלל שחושבים או מבינים שהוא ידע משהו, אך לא מביאים הוכחות לכך. אחרי שראשי השב"כ אמרו את שאמרו, הזיכוי מתחייב. מגיע למרגלית שהצדק ייצא לאור".
גם ח"כ עתניאל שנלר (קדימה) מקווה שיושג בפרשה זיכוי למפרע. "אם הממצאים החדשים מאפשרים זאת כולנו נשמח, כי על פניו ראוי שכך יהיה".
אתה סבור שההרשעה הייתה תוצאה של אווירה שיצרה התקשורת?
"לשופט אין כוחות שהם מעל לטבע האנושי, ואם מישהו חושב שלאווירה או לציפיות אין השפעה על פסיקתו, זו נאיביות. אם היה מתרחש אותו מקרה בדיוק, אך האווירה הייתה אחרת, אני לא בטוח שבית המשפט היה מגיע לאותה תוצאה. יחד עם זאת אני מכבד את מערכת המשפט ונותן בה אמון מלא, גם כשאני כועס על פסיקה זו או אחרת".
התנכלות שיטתית
לטענת ארגוני הימין, הר-שפי אינה יוצאת דופן; היא ללא ספק אחד ממקרי הקיצון, אולם קיימים לא מעט תיקים שבהם מפלה המערכת המשפטית לרעה תושבים יהודים מיהודה ושומרון. מקרים אלו, הם טוענים, גרמו לחוסר אמון מוחלט של ציבור המתנחלים במערכת המשפט הישראלית. "זיכוי למפרע של מרגלית הר-שפי, לאור כל הנתונים החדשים, יכול להיות צעד בונה אמון", אומרת אורית סטרוק. "לכל הציבור הדתי-לאומי, לא רק למתנחלים, כואב עיוות הדין הנורא שנעשה לה".
גם הרב יעקב מדן נדרש שוב ושוב בשנים האחרונות לנושא הר-שפי, ופרסם בבמות שונות מאמרים הקוראים לזכותה. במקביל לפניית ארגוני הימין ליועץ המשפטי לממשלה, פנה הרב מדן לפרקליט המדינה עו"ד משה לדור בבקשה שהר-שפי תזוכה מכל אשמה, לאור העדויות והפסיקות החדשות שניתנו מאז הרשעתה.
לפני כעשור גיבש הרב מדן יחד עם פרופ' רות גביזון הצעה לאמנה שתסדיר את יחסי דתיים-חילונים במדינת ישראל, ותיצור הידברות שתתפוס את מקום המאבקים הפוליטיים. אחד העקרונות המרכזיים שעליהם התבססה אמנת גביזון-מדן קבע כי "מדינת ישראל היא מדינה שהשוויון לכל אזרח והכבוד המלא לזכויותיו הם נשמת אפה". המסמך המשותף נכתב סמוך להכרעת בית המשפט העליון בתיק הר-שפי. מאז הספיק הרב מדן לראות כיצד עיקרון השוויון וכיבוד הזכויות נרמס פעמים רבות.
"מקרה הר-שפי הוא לא המקרה היחיד שבדקתי לפרטיו", אומר הרב מדן. "כך גם במקרה של האחים חלמיש (שירו ליד חוות שדה-בר בגוש עציון בעת שנקלעו למצוקה ביטחונית. ח"ש), וכך במקרה נחום קורמן (רכז הביטחון של היישוב הדר-ביתר, שהורשע בהריגה. ח"ש). בדקתי את התלונות האלו, והן לא היחידות. אני יכול לומר שכיום, האמון שלי במערכת המשפט הוא ספקני מאוד. ואני משתדל להשתמש בלשון עדינה, אולי עדינה מדי".
גם נחי אייל מדבר על התנכלות שיטתית של מערכת המשפט כלפי מי שמזוהה עם הימין הישראלי. לדבריו, מחקר שערך יחד עם עמותת 'רגבים' מגבה את הטענה הזו. "ככל שמתקדמים בערכאות, האג'נדה של השופטים היא שמאלית יותר, ולכן גם ההתייחסות לעתירות שבאות מימין היא שלילית ולעומתית. לא במקרה בחרו השופטים לחבוט במרגלית הר-שפי. עם הצמה הארוכה והחצאית הארוכה, היא הייתה בעיני מערכת המשפט סמל למתנחל המצוי, ולא היה קל מאשר להעלות אותה על המוקד".
תגובות
דוברת מערכת בתי המשפט עו"ד איילת פילו מסרה בתגובה לכתבה: "מדובר בתיק חלוט. בתי המשפט דנים בתיקים התלויים ועומדים בפניהם על פי חומר הראיות בתיק. יש להצטער על הטענות חסרות השחר המושמעות כלפי בית המשפט והשופטים בהקשר לתיק נשוא השאילתה".
דובר משרד המשפטים מסר בשם פרקליט המדינה: "בפגישה שהתקיימה בלשכת היועץ הועברה פנייה בנושא זה. הפנייה נבחנת לעומק בימים אלה וטרם גובש לה מענה. מעבר לכך אין בידינו להתייחס לגופם של דברים בשלב הזה".
