עכשיו אני רוצה להניח כמה הנחות: אם עניתם על התשובה הראשונה מבלי להשתמש בעזרים טכנולוגיים, לקח לכם דקה, שתיים או שלוש לחשב את התשובה. אחרי שחישבתם, בדקתם את עצמכם עם מחשבון. אם הגעתם לתוצאה קרובה לאמת, הייתם די מרוצים מעצמכם. לגבי השאלה השנייה התשובה שלכם הייתה הרבה יותר מהירה, ולא נדרשתם לבדוק אם היא נכונה. ברור שהיא נכונה.
עכשיו אני רוצה לדון בהנחות האלה. מובן שמענה לשאלה הראשונה לוקח דורש זמן. זמן חישובי. צריך לבחור את הדרך הנכונה לגשת למשימה. לפרק אותה לשלבים. לחשב את חישובי המשנה. להיזכר במעט שאנו זוכרים מלוח הכפל. לדמיין את הפתרון נכתב על דף, למי שזה נח לו. לחבר לתוצאה סופית. אנחנו ניגשים לשאלה הזו בלי שום יומרות ובונים את הדרך לפתרון אט-אט.
אלא שהשאלה השנייה היא מורכבת יותר. תשובה ראויה לה, מכילה הרבה יותר שיקולים. היא דורשת הרבה יותר בירורים עובדתיים. היא חשובה הרבה יותר. משפיעה על חיינו הקהילתיים הרבה יותר. ובכל-זאת, דווקא עליה לרובנו יש תשובה מוכנה ב"שלוף".
זה נכון כמובן באותה מידה לשורה אינסופית של שאלות – האם "התקווה" הוא המנון ראוי למדינה עם מיעוטים? האם ועדות קבלה הן מכשיר פסול בסינון מועמדים ליישובים קהילתיים? פוליטיקאי שמסרב לגנות פעילות טרור ראוי להיות מועמד לכנסת? האם יש להעניק מעמד פליט למבקשי המקלט הסודנים והאריתראים? האם ראוי לשחרר רוצחים כתנאי למשא-ומתן מדיני? תקצוב עודף למפלגות על בסיס ייצוג נשים בהן – פגיעה בדמוקרטיה או תמיכה בה? בשר זה רצח? חוק השבות פוגע פגיעה מוגזמת בשוויון? האם המדינה יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית?
רבים מדי יודעים את התשובות לכל אחת מהשאלות האלה מבלי להידרש לכל זמן חישובי שהוא. אני מוכן להתעקש שלכל אחת מהן, יש לפחות 2-3 נימוקים תקפים וכבדי משקל התומכים בתשובות אפשריות סותרות, ועוד כמה בירורים עובדתיים שכדאי לברר לפני קביעת עמדה. הן דורשות מחשבה. ומחשבה – הדבר הטריוויאלי הזה שאנו עושים כל הזמן – דורשת זמן. לנשום שנייה, לעצור ו... לחשוב. אבל סוגיות מעין אלו, מרגע שהן הופכות לציבוריות, הזמן החישובי שרובנו מקצים לעצמנו כדי לענות עליהן עומד על אפס. יתרה מזאת, הזמן הציבורי שאנחנו מקצים לאחרים, עומד גם הוא על אפס. כל מי שלא מתייצב באחת לצד העמדה הנכונה, חשוד מיד כריאקציונר חשוך התומך בעמדה הלא נכונה. חשוד, מואשם ומועמד אל עמוד הקלון הפייסבוקי.
לא רק שאנחנו לא מוכנים להמתין, אנחנו גם לא מוכנים לקבל שום דבר אחר מתשובה מדויקת שתואמת להפליא את התשובה הנכונה (הידועה כ"עמדתנו"). אני, כשאתגרתי את עצמי בתרגיל החשבונאי לעיל, פספסתי באלף עגול למטה. אבל נראה לי שרוב האנשים היו מפרגנים לי על הדיוק היחסי. אבל בוויכוחים בסוגיות הפוליטיות המלהיטות את הפידים שלנו, אין סובלנות כזו. התייצבות לצד עמדה אחת עלולה תניב לינצ'טרנט מן הצד השני. אבל התייצבות שהיא רק קרובה לעמדת צד אחד, תוסיף על הלינטרנט מהצד השני, גם מתקפה סוערת מהצד הצודק, שלא מבין איך אפשר לחלוק עליו אפילו קצת.
ועוד הבדל אחד חשוב. רובנו היינו שמחים לחשב תרגיל חשבונאי מורכב בקול רם. לחשוף את תהליך החשיבה. להשמיע את שעובר לנו בראש, שמא מישהו יציל אותנו מטעות. לא בויכוח אידאולוגי. הו, לא. עדיף לחשוף חזה שיעי מול חרבו הארוכה של לוחם דעאש, מאשר לחשוף התלבטות וקושי בחישוב מול קהל ווכחנים פוליטיים. שקילת חלופה לדרך החישוב, שלא לומר טעות בשלב כלשהו בדרך לפתרון, חושפת אותך לא כטועה, אלא כריאקציונר / הומופוב / גזען / חזיר קפיטליסטי / שובוניסט / חשוך / מחק את המיותר.
אז תירגעו. החיים מורכבים. מותר לחשוב לפעמים. מותר להתלבט. מותר לטעות ולחשב מסלול מחדש. מותר לתת לאחרים לטעות ולברר איתם אם דרך החישוב שלהם טובה יותר או לא. בעצם זה לא מותר. זה רצוי. בעצם זה לא רצוי. זה חיוני. חיוני אם אנחנו לא רוצים להתבשם בצדקתנו הבוהקת, אלא לברר לעצמנו ולקהילתנו את התשובה הנכונה לשאלות מאד מאד מורכבות שהחיים הפוליטיים מזמנים לנו.
1. 476,476;
2. לא.
הכותב הוא רועי פלד, מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש שטריקס במכללה למינהל, כותב דוקטורט במשפטים באונ' תל-אביב, בנושא אכיפת הגינות בתקשורת
