המקרה בירושלים שבו נטשה לאחרונה האם את תינוקה מעלה בכולנו זעזוע עמוק. כחברה מסורתית אנו נתלים בכל מחיר ב"מיתוס אהבת האם" לפיו אמהות (וגם האבות), תמיד תמיד אוהבות ורק אוהבות את ילדיהן. קשה לנו לקבל את העובדה שלהורים יש גם רגשות קשים כלפי ילדיהם, ובוודאי לקבל את האפשרות כי אם מסוגלת להפקיר את ילדיה. לכן, הצורך המיידי שלנו כחברה הוא לקטלג את אותן אמהות כחולות נפש שאינן שפויות בדעתן
בואו נודה באמת, לכל אחד מאיתנו כהורים ישנם רגעי פנטזיה שבהם היה רוצה להשאיר לרגע את ילדו ולברוח לחופש בחו"ל. כל הורה מפנטז לעיתים בשלב מסויים על משהו שיגיע וייקח את ילדנו מאיתנו רחוק ויקנה לנו רגעי חופש. העניין הוא שאצל ההורה הסביר, רגעים אלו הנם מעטים, ניצוצות, בגדר פנטזיה לעיתים אפילו לא לגמרי מודעת. אך ישנם מקרים נדירים של חציית קו אדום, מקרים שבהם הורים מיישמים את הפנטזיה, ומנפצים את מיתוס "אהבת האם" לרסיסים.
על פי הפרסומים צויין כי האם שנטשה את בתה התינוקת ככל הנראה אובחנה כסובלת מדיכאון שלאחר לידה.
מהו אותו דיכאון לאחר לידה שבמקרי קיצון נדירים אף מביא את האם או האב להחלטה לנטוש ובמקרים קשים של פסיכוזה לאחר לידה אף לרצוח את היקר להם מכל? אם נחשוב על ציר דמיוני, בקצה שלו קיימת תופעה נורמלית ושכיחה הנקראת "בייבי בלוז" שממנה סובלות 85% מאימהות.
במצב זה המופיע בדרך כלל כ-48 שעות לאחר הלידה יש מצב רוח מדוכדך הנמשך יום או יומיים. בקצה השני של הציר קיימת תופעה הנקראת "פסיכוזה לאחר לידה" המופיעה אחת לחמישים אלף מקרים. במקרה זה האם מאבדת את שפיותה ואת החיבור שלה למציאות. באמצע ציר זה קימת אותה תופעה הנקראת "דיכאון לאחר לידה", המופיעה אצל 15% מהנשים ובקרב 7% מהגברים שזה מכבר נולד להם תינוק.
"חוק השלישים" בעגה הפסיכולוגית אומר כי רק שליש מאלו שסובלים ממחלת הדכאון מאובחנים כבעלי דיכאון ורק שליש מתוך המאובחנים זוכים לקבלת טיפול הולם. בנוסף, כמובן שלא כל האמהות שנוטשות את ילדיהם סובלות מדיכאון שלאחר לידה ולא כל אלו שסובלות מדיכאון שלאחר לידה נוטשות את ילדיהן.
במרבית המקרים דיכאון שלאחר לידה מתחיל עם תקופת ההריון, אך כמעט תמיד רק לאחר זמן משמעותי מרגע הלידה האם או סביבתה מבינים בדיעבד שמדובר בבעיה שיש להתיחס אליה בחומרה. הסיבה לכך נובעת מהרצון של אותן נשים הרות להסתיר בכל מחיר את התחושות הקשות והחרדה המציפות אותן.
הן חשות בושה גדולה ורגשות אשם חזקים כלפי חוץ מהיותן במצב דכאוני דווקא בתקופה של ציפייה והתרגשות לקראת הולדת פרי בטנן. במקום תחושה של שמחה ואושר הן חוות תחושות של אבדון. אותן נשים אינן מצליחות להתחבר אל העובר ולתינוק הנולד.
טיפול בתינוקות בני יומם דורש התמסרות מוחלטת מכיוון שבחודשים שלאחר הלידה התינוק תלוי בצורה טוטאלית באם. האני והצרכים של האם מתבטלים. האם חשה שהאישיות נמחקת. אין זמן ומקום לקיום צרכים בסיסיים דוגמת אכילה, שינה, מקלחת ובכל מיקרה אחר שלא היה מדובר בתינוקן, הן היו חשות ובצדק זעם רב כלפי האובייקט החדש השולל מהן את החופש והמרחב הבסיסים. כשתינוק נולד אמהות (וגם אבות) עוברים תהליך ביולוגי ופסיכולוגי שגורם לשינויים רגשיים משמעותיים.
המאפיינים אצל האשה כוללים רגישות יתר, שנויי מצב רוח קיצוניים, שינויים דרמטיים בחוויה החושית כגון שינוי בתחושת המגע, הריח והטעם. בנוסף, מופיעה תופעה שבעממית נקראת "טפשת הריון" הכוללת קשיי ריכוז, בלבול, אבדן עניין בבית ובחברים. הפסיכוניאליטיקאי דונלד ויניקוט כינה את המקור לכל השינויים הללו- "מחלה נפשית נורמלית".
טיפול ואבחון
במצב של דיכאון לאחר לידה לא קיימת הזדהות אמהית עם התינוק. לעיתים האם חשה סלידה ושנאה כלפי התינוק שגוזל ממנה את צרכיה הבסיסיים. אותן תחושות מעלות עוד יותר את מפלס האשמה והשנאה העצמית המעצימה עוד יותר את תחושת הדיכאון. איך יכול להיות שאני שונאת תינוק שנשאתי ברחמי במשך תקופה ארוכה?
המקור לדיכאון הוא העובדה שאותה "מחלה נפשית נורמלית" לא מתפתחת. תהליך זה מתחיל בטרמסטר האחרון של תקופת ההריון ואמור להסתיים בערך 4 חודשים לאחר הלידה. כשהוא לא מתפתח כראוי קיים חשש להתפתחות הדיכאון שלאחר הלידה.
מרבית הנשים חוות את בטנן התופחת כסמל ועדות לעוצמתן הנשית וליכולת שלהן להפרות ולהעמיד דור המשך של צאצאים. כבר בתקופת ההריון חל השינוי הבילוגי והרגשי ומתחזק הקשר בין האם לעובר. במקרים שהתהליך הרגשי של "מחלה אמהית נורמלית" לא מתקיים, תמשיך האשה את חייה ללא כל שנוי, תעבוד במלוא המרץ עד הדקה ה-90, לא תדבר על העובר ובמידת מה תתכחש לתהליכים הפיזיים הביולוגיים שעוברים על גופה.
כדי לאבחן מבעוד מועד מצבי דיכאון הנוגעים ללידה חשוב לשאול ולתת לגיטימציה לחוויות הרעות ולשינויים ההורמונליים שחווה האשה במהלך הריונה. תקופת ההריון טומנת בחובה מפגש מסועף של רגשות, חרדות וקשיים נפשיים רבים.
מה עושים?
לאחר הלידה אנחנו יכולים לעזור להורי התינוק בכל מה הנוגע להתעסקות שמסביב, אך עם דגש ברור על המטלות שמסביב, דוגמת עזרה בקניות לבית, הסעות לאחים הגדולים, עזרה בנקיונות וכ"ו. עם זה, חשוב להמנע משחרור האם ממטלות שנוגעות באופן ישיר בחיזוק הקשר שבינה ולבין התינוק דוגמת האכלה, החתלה, רחיצה.
החלפת תפקיד האם והאב ושחרורם באופן גורף מתפקידיהם האמהיים הבסיסיים, מחריפה ומעצימה את התהליך הדכאוני ואת הקושי בהתחברות לתינוק. בנוסף, מומלץ לפנות לטיפול נפשי שנמצא כיעיל מאוד בטיפול בתופעה. לעיתים מומלץ גם שילוב של טיפול תרופתי קל במקביל לטיפול השיחתי שבהחלט יכול להשלים את הטיפול הפסיכולוגי.
כיום נהוג לזהות גם אצל גברים דכאון שלאחר לידה. אמנם הוא פחות שכיח וסימנים קצת שונים (למשל התרחקות מהבית לאחר הלידה, רגזנות, מצב רוח רע, קנאה בתינוק שמקבל תשומת לב רבה, בריחה לעבודה מרובה), אך הוא פוגע לא פחות בתפקוד המשפחה.
כיום ישנם פורומים, מסגרות טיפול ומסגרות תמיכה שנועדו לסייע לאם ולמשפחה במצב זה. קבוצת תמיכה של נשים לאחר לידה הנה כלי יעיל ורלוונטי. חשוב להדגיש, כמו סוגי דיכאון אחרים כי גם דיכאון לאחר לידה, הנו תופעה שהטיפול בה כיום יעיל ועוזר מאוד.
הכותב, ד"ר עומר לנס, הוא מרצה בכיר בבית הספר ללימודים מתקדמים בסמינר הקיבוצים. מידע נוסף בנושא נתן לקרוא בספרו "התבוננות נפשית" שרואה אור בימים אלו
