כיום חיים בישראל למעלה מ- 120,000 יוצאי הקהילה האתיופית. נכתבו מאות מאמרים, ספרים וכתבות בנוגע לקליטה ה'כושלת' של מדינת ישראל את הבאים בשעריה, והחברה הישראלית שבעה את הביקורת שהופנתה כלפיה על חוסר הרגישות, האפליה והדרך בה קלטו את העולים יוצאי אתיופיה. להכל ידוע וברור כי הטיפול בעולים, בעת עלייתם ארצה יכל להיות טוב יותר.
במאי 2008, מבקר המדינה יצא בביקורת קשה כלפי אוכלוסיית יוצאי אתיופיה. הוא מצא כשלים בהיערכות רשויות המדינה- ארציות ומקומיות - בטיפול באוכלוסיית יוצאי אתיופיה בתחום הרווחה. הוא טען כי הממצאים מדאיגים וכי הנתונים ידועים זה שנים אך הרשויות השלטוניות לא הפנימו את צרכיהם הטיפוליים היחודיים. בנוסף, לא נעשתה התארגנות מערכתית כוללת לטיפול באוכלוסייה זו, וכפועל יוצא לא נעשה די בתחום הרווחה למען סיוע בקליטתם הראויה. עוד בדו"ח הראה מבקר המדינה כי אחוזים גדולים בקרב בני הנוער באוכלוסייה זו משתמשים בסמים ושותים אלכוהול עד שיכרות.
מאז עברו שנתיים.
כנראה שאותם בני נוער שנטלו סמים ושתו עד שכרה לא יכלו עוד, ושמו קץ לחייהם.
המחשבה הנאיבית שלנו היא שככל שעוברים השנים, חייו של העולה צפויים להיות קלים יותר וקליטתו תהיה שלמה ופשוטה יותר. האמת היא הפוכה.
מאז עלייתם ארצה, חייהם של רבים בקרב עולי אתיופיה הולכים ונעשים קשים. הדור הראשון לעליה נתקל בעיקר בקשיי קליטה. אנשי כפיים שהיו יוצאים לעבודה מידי יום- נעשו מובטלים בן רגע. הם לא ידעו את השפה והיו מבוגרים מכדי ללמוד אותה. מעמד הגבר במשפחה ירד, המנהיגים שלהם איבדו מכוחם, התרבות שלהם הלכה ונמחקה ע"י הצבר הנאור, ומהר מאד מצאו את עצמם גרים בדירה ריקה מבטון, ללא פרנסה וללא אחיזה, מבודדים- והורים לילדים.
ילדיהם, הדור השני לעליה, לעומת זאת, גדלו לתוך המציאות הזאת. במקום לשמוע סיפורים על ארץ זבת חלב ודבש, שמעו סיפורים על החיים באתיופיה. ובעוד בבית, הילדים מתחנכים על מורשת התרבות האתיופית, בחוץ נמצא עולם שלם מלא בגירויים שההורים שלהם לא מכירים. וכך אט אט הנוער האתיופי, עןבר תהליך של 'קליטה' בחברה הישראלית ולןמד מה צריך לעשות, ללבוש ולהגיד כדי להיות 'ישראלי' ובכך גדל הפער בין ההורים לבין ילדיהם. ההורים מאבדים מכוחם, הילדים מחפשים דמויות חזקות להשען עליהן ולמנהיגי הקהילה אין שום השפעה על הדור הצעיר. אלימות. סמים. אלכוהול. וכן, התאבדויות.
זה סיפורו של עוד מעגל קסמים על עוד דור צעיר שנולד למציאות של מדינת רווחה שלא דואגת לו. מדינת רווחה שמזהה צרכים אך לא מקצה משאבים. מדינת רווחה שלא מטפלת בילדים שלה ולבסוף מתפלאת על הפשיעה וההתאבדויות שבה. מדינת רווחה שצריכה להקצות עוד תקנים לעובדים קהילתיים שיעבדו בתוך הקהילה, עם הקהילה ויגשרו בין כל הפערים בתוכה, ובמקום זאת בוכה על מר גורלה.
אז נכון, אמנם רוב האוכלוסיה האתיופית מטופלת בלשכות הרווחה אבל כנראה שצריך קצת יותר מזה.
הכותבת, טל לוי, היא סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן
