הפרשה האחרונה רק ממחישה את הצורך שאנו מתריעים עליו כבר עשרות שנים להסדיר את זכויות החקלאים בקרקע על ידי חוזיי חכירה לדורות בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל המצטברות. הסדרה נכונה של זכויות המתיישבים, אשר תשקף את זכויותיהם האמיתיות של המתיישבים על אדמתם, גם תביא לוודאות לגבי משבצות היישובים ולהכרעה לגבי האדמות אשר יוחזקו על פי החוזים שיינתנו, גם לאגודות וגם למתיישבים. הסדרה שבוודאי יכלה למנוע את הסיטואציה אליה נקלע האלוף גלנט. מינהל מקרקעי ישראל, בכך שאינו מיישם את ההחלטות לגבי החתמת המושבים על חוזים לדורות, מאפשר את חוסר הוודאות והיציבות באדמות המוחזקות על ידי ההתיישבות.
בפתחה של 2011, עם סיומו של עשור זה, ובניתוחו לאחור, אין ספק כי בכל הקשור לעיגון הזכויות בקרקע של ההתיישבות מדובר בעשור אבוד. תובנה זו מתחדדת לאור החלטת מועצה מספר 823 משנת 1998 המהווה נקודת מפנה ביחס לרצף החלטות שלאורך 33 שנים (משנת 1965 והחלטה מספר 1) ייצרו את התנאים למעבר מחוזה חכירה קצר טווח לחוזה חכירה לדורות.
בפועל, כל החלטה של מועצת המינהל עוברת שבעה מדורי גיהינום ולבסוף מתעכבת, במקרה הטוב בשל הגשת עתירות לבג"ץ, או פשוט כפי שמלמד ניסיון החיים מתאדה. לחילופין - היא עוברת מתיחת פנים כה רצינית, עד שלא ניתן לזהות בה את עקבות ההחלטה המקורית ואז, אם היא כבר צולחת את בג"ץ, היא נותרת ללא תוכן ממשי.
המינהל, בעשור האבוד, במקום ליישם את החלטות מועצת מקרקעי ישראל ולהחתים את המושבים על חוזים ארוכי טווח, יצר עבור המגזר החקלאי במשך העשור חוסר וודאות בלתי נסבל, שבא לידי ביטוי בין היתר בכתיבה בלתי מסתיימת של חוזה החכירה. ובין השאר גם גרם למציאות קשה עבור המתיישבים שלא באשמתם , כמו במקרה האלוף גלנט.
התנהלותו של המינהל בעשור האחרון מעוררת תהיות רבות. כשיו"ר מועצת מקרקעי ישראל מתחלף תדיר (שלוש פעמים בארבע השנים האחרונות) וכשהאחריות על המינהל עצמו נעה בקצב מסחרר בין משרדי הממשלה השונים, ששייכים למפלגות שונות בעלות אינטרסים משתנים - לא ברור איזה סוג של מדיניות יכול להתפתח בגוף שכזה, אם בכלל.
הכותב הוא עו"ד עמית יפרח, יו"ר אגף קרקעות בתנועת המושבים
