בשבוע שעבר החלה הממשלה לדון בהצעת החוק של חה"כ עמיר פרץ, להעלות את שכר המינימום מ 3800 שח ל 4600 שח. כרגיל בדיונים כאלה, מי שמקים את קולות השבר הקולניים ביותר הם חסידי הכלכלה החופשית, פקידי האוצר וחסידיהם, מצמרת המרוויחנים במשק, שמטיפים נגד כל התערבות בכוחות השוק

כלים
הלהקה הזאת, באותו הרכב - פקידי האוצר ובכירי בנק ישראל, מנהלי החברות הגדולות ומנהלי הבנקים ועימם גם כלכלנים מן האקדמיה - הלהקה הזאת חזרה עכשיו ממסע הופעות אחר, נגד הצעת החוק להגביל את שכרם המופקר של המנכלים והבכירים בחברות הציבוריות והפרטיות. אותה להקה ואותם נימוקים.

כוחות השוק הם שצריכים לקבוע את שכר המינימום כמו גם את שכר המקסימום. כיו"ר וועד העובדים של מפעלי ים המלח, אני מבקש לצרף את קולי לוויכוח ולקבוע - אין מעשה צודק יותר ומוסרי יותר מהעלאת שכר המינימום. צעד כזה יהיה גם חכם וגם מועיל. כיום, כאמור, שכר המינימום הוא 3800 שח. 3800 שח הם פחות ממשכורת יום אחד (!) של מנהל בכיר. הסכום הזה הוא פחות מעשירית עלות שכרו של פקיד בינוני באוצר, זה שבתוך שנים מעטות יארוז את הניסיון ואת הקשרים שהוא צובר במשרד ויעבור את הכביש לחברת הענק, שתתגמל אותו בעין יפה על כל אלה.

מקומם במיוחד הוא הטיעון של המתנגדים להעלאת שכר המינימום, בנימוק שההעלאה תגרום לפיטורי עובדים. הטיעון הזה מבקש מאיתנו להאמין, כי החברות הגדולות מעסיקות כיום עובדים לא נחוצים. למה? רק משום ששכרם נמוך וכי אם חלילה יועלה שכרם בכמה מאות שח, הם יישלחו הביתה וחבריהם ימלאו את מקומם. שטויות. המפעלים והחברות מעסיקים בדיוק את מספר העובדים שלהם הם נזקקים.אבל, הטיעון הזה מקומם מטעם נוסף: אם באמת המפעלים האלה יכולים להתקיים רק בתנאי שישלמו לעובדיהם שכר רעב ותנאי עושק, כי אז אין להם זכות קיום.

ההוכחה הטובה ביותר כי ניתן לשלם שכר הוגן לעובדים ולקיים מפעלים רווחיים, הם המפעלים שבהם אני עובד, מפעלי ים המלח. השכר המשולם כאן לעובדים , גם השכר ההתחלתי, גבוה בהרבה משכר המינימום. העובדים משתכרים יפה, בכבוד, גאים במקום עבודתם וגם המפעלים עצמם משגשגים ופורחים. אבל, גם אצלנו יש מקום לשיפור. הפטנט שהגה המעסיק הישראלי כדי להתחמק מתשלום זכויות לעובדים - עובדי 'נותני שירות' (קבלן) - הונהג גם כאן. אומנם, גם שכרם של עובדי 'נותני השירות' במפעלי ים המלח גבוה ב 5 אחוזים משכר המינימום, אבל גם זה שכר נמוך שאינו מאפשר קיום בכבוד.

ועוד נקודה אחת מעניינת, חומר למחשבה: אלה המתנגדים להגבלת שכר הבכירים, מנמקים זאת בפגיעה במוטיבציה של המנהלים המבוקשים. הבכירים האלה, כך מזהירים אותנו חכמי הכלכלה החופשית, עלולים לאבד את החשק ויעזבו אותנו לנהל מפעלים וחברות בחו"ל. ומה על המוטיבציה של העובדים בשכר מינימום? נכון, לגביהם אין חשש שהם יעקרו לחו"ל לנקות שם משרדים. אבל, על פי אותו היגיון, האם לא נכון להעריך שגם העלאת שכרם תגביר אצלם את המוטיבציה ותגדיל את התפוקה שלהם? אם שכר תורם למוטיבציה, הכלל הזה שנכון לגבי מנהלים בכירים, נכון גם לעובדים זוטרים.

הכותב הוא ארמונד לנקרי, יו"ר וועד עובדי מפעלי ים המלח