דו"ח בצלם מביא לראשונה נתונים של הצבא על היחס לקטינים פלסטינים במערכת המשפט הצבאית: רק קטין פלסטיני אחד זוכה מתוך 835 שהואשמו ביידוי אבנים בשש השנים האחרונות. 93% מכלל הקטינים שהורשעו ביידוי אבנים נדונו למאסר בפועל, כולל 19 ילדים מתחת לגיל 14, שלו היו ישראלים אסור היה להחזיקם כלל במעצר
זכויותיהם של קטינים פלסטינים החשודים ביידוי אבנים בגדה המערבית נפגעות קשות לכל אורך ההליך הפלילי. כך עולה מדו"ח חדש של בצלם, ילד אסור, ילד מותר, המתפרסם היום. הדו"ח מביא לראשונה נתונים רשמיים מלאים אודות קטינים פלסטינים שהועמדו לדין על יידוי אבנים בשש השנים האחרונות, ומתבסס על מעקב אחרי התנהלות עשרות תיקים ועל ראיונות עם חמישים קטינים פלסטינים שנעצרו בחשד ליידוי אבנים ועם עורכי דין.
החוק הישראלי, כמו חוקים במדינות רבות אחרות בעולם, מעניק לקטינים החשודים בעבירות על החוק הגנות רבות יותר בהליך הפלילי מאשר בגירים. בגדה, החוק הצבאי כמעט שאינו מעניק הגנות כאלה וקטינים נשפטים כמעט כמו בגירים, גם לאחר הקמת בית המשפט לנוער.
מנתוני הדו"ח (הועברו על ידי דובר צה"ל, מתייחסים לשש השנים בין 2005-2010, לקטינים שהאישום היחידי נגדם היה יידוי אבנים):
835 קטינים הועמדו לדין באשמת יידוי אבנים. מהם, 34 היו בני 13-12, 255 היו בני 15-14 ו-546 היו בני 17-16.
בכל התקופה, זוכה רק קטין אחד בלבד (0.11%). שיעור הרשעות גבוה הרבה יותר מהנתון המקביל במערכת המשפט הישראלית, על אף שגם בה שיעור ההרשעות הוא גבוה מאוד.
מתוך 642 תיקים שלגביהם הועבר לבצלם מידע אודות אופן סיום התיק, 97% (624) הסתיימו במסגרת עסקת טיעון ורק בחמישה תיקים (0.77%) התנהל משפט הוכחות מלא. השיעור המקביל בישראל לעסקאות טיעון הוא כחצי.
19 קטינים בגילאים 13-12 שהורשעו, ריצו עונש מאסר בפועל של כמה ימים עד חודשיים. מדובר ב-60% ממספר הקטינים הכולל בקבוצת גיל זו.
26% מהקטינים בני 15-14 ריצו עונש מאסר של ארבעה חודשים ויותר, ובקרב קטינים בני 17-16, כ-59% ריצו עונש מאסר של ארבעה חודשים ויותר.
יידוי אבנים בידי צעירים וקטינים פלסטינים היא עבירה נפוצה בגדה, אולם, אף גורם ישראלי רשמי לא יכול היה לספק לבצלם נתונים מדויקים על היקפה, ואין בידי אף גורם רשמי נתונים כלשהם על מספר הנפגעים מעבירה זו.
מתוך הדו"ח: "הפגיעה בזכויותיהם של קטינים פלסטינים מתחילה כבר במעצר ובחקירה. לא פעם הם נעצרים באישון לילה ונלקחים לחקירה לבדם, בלי שיוכלו להתייעץ עם הוריהם או עם עורך דין. לעיתים קרובות מופעלת נגדם אלימות במהלך המעצר והחקירה.
הפגיעה נמשכת במגעם עם מערכת המשפט הצבאית: ברוב המכריע של המקרים מקבלים השופטים את דרישת התביעה להשאיר את הקטינים במעצר עד תום ההליכים. מציאות זו כופה על הקטינים לערוך עסקאות טיעון, שכן ניהול משפט הוכחות, גם אם יוביל לזיכוי, עתיד להימשך זמן ממושך יותר מהעונש שייגזר עליהם במסגרת עסקה.
מערכת המשפט רואה במאסר את האמצעי העיקרי להענשת הקטינים וכמעט שאינה שוקלת אפשרויות אחרות. במהלך תקופת כליאתם, הקטינים כמעט ואינם זוכים לביקורים של בני משפחתם ומוטלות עליהם הגבלות רבות המקשות עליהם להשלים את לימודיהם.
כל הגורמים העוסקים בנושא מודעים היטב למציאות המתוארת בדו"ח. אף על פי כן, בפועל, מלבד הצהרות מפי כמה מהשופטים על הצורך בהחלת עקרונות חוק הנוער הישראלי והבעת אי נחת מהתנהלות כזו או אחרת של המשטרה או הצבא, לא נעשה דבר על מנת להביא להפסקת הפגיעה בזכויותיהם של הקטינים. השינויים שנעשו בחקיקה הצבאית במקביל להקמת בית המשפט לנוער הם שוליים ואין בהם כדי להביא לשינוי משמעותי ביחסה של המערכת הצבאית לקטינים.
בצלם קורא לרשויות להשוות ללא דיחוי את הוראות החוק הצבאי להוראות חוק הנוער הישראלי ולהשוות את גיל הבגירות של פלסטינים (16) לזה החל בישראל (18)."
