"שלום לכולכם. כינסתי את האספה הזאת, לא למען שאשתבח ואתהלל בעצמי, כי אם כדי להודות בטעותי. כשנודע לי על המעל, החלטתי לקיים את הבחינה במועדה, ו "בכל מחיר". סברתי אז שאסור "להעניק פרס לגנבים". הכוונה שלי היתה טובה. חשבתי שגם ההחלטה שלי טובה. אלא שלא כך הסתבר בדיעבד. התוצאה היתה רעה, ונפגעיה העיקריים הם דווקא נקיי הכפיים שידם לא היתה במעל. אני מצר מאד על כך, ומתנצל בפניהם ובפני מחנכיהם. אינני יכול להבטיח להם שלא אעשה טעויות בעתיד. זו תהיה יומרה מופרכת. טעויות הן חלק מחיינו, וכמו שנהגו לאמר ברומא: errare, humanum est. ("לטעות זה אנושי"). לא אבטיח אם כן שלא אטעה בעתיד, אך אני מבטיח קבל עם ועדה שאם חלילה זה יקרה, אדע למצוא את האומץ להודות, את החכמה להפיק לקחים, ואת ההגינות ליטול על עצמי את מלא האחריות. אני מודה לכולכם ומאחל הצלחה לתלמידים"
כשהאיש סיים, קם הקהל כאיש אחד והריע ממושכות. גם אני הרעתי. הדברים ששמעתי נעמו מאד לאוזניי והיו כשמן בעצמותיי. אלא שבעודי מריע, עיניי נפקחו, והתעוררתי. קורי השינה מיאנו עדיין להתפוגג, ומתק החלום שנותר עוד טרי, ליווה אותי כששלחתי ידי לעיתון הבוקר. קיוויתי למצוא הד לדברים ששמעתי בחלום. לא מיניה ולא מקצתיה. לא הודאה בטעות, לא התנצלויות ולא לקיחת אחריות. הרי לכם עוד הוכחה שחלומות לא תמיד מתגשמים.
ככל שעלעלתי יותר בעיתונים אכזבתי הלכה וגדלה. תחת אותן מלים אמיצות ונכוחות שהיו בחלום, מצאתי רק תלי תלים של תירוצים, והררי הררים של הצטדקויות. יותר מכל הכעיס אותי צירוף המלים "בכל מחיר" שחזר על עצמו שוב ושוב. מאי משמע "בכל מחיר"? משמע "ייהרג ובל יעבור". בחינת בגרות במתמטיקה, חשובה ככל שתהא, לא שווה "להיהרג" בשבילה. היא אינה מ"דיני קדושה" וגם לא מ"דיני נפשות". גם לא שווה לשלם "כל מחיר" בשבילה, במיוחד כש את "המחיר" גובים מעשרות אלפי התלמידים שידם לא היתה במעל.
צריך היה להיות בבתי הספר באותו יום כדי להבין את גודל המחיר. אני הייתי שם. ראיתי את המראות ושמעתי את הקולות. ראיתי מהומה גדולה על לא מאומה. ראיתי תלמידים חיוורי פנים צובאים בתחינה על חלונות המזכירות. ראיתי ילדות יושבות בחצר וממררות בבכי. ראיתי מנהל מתרוצץ חסר אונים באין תשובה בפיו לתת אותה לתלמידיו. ראיתי מחנכים סופקים כפיים ומתהלכים בקומה שפופה ובראש מורכן. ראיתי מזכירות בוהות במסכי המחשבים, מייחלות לאתר המאובטח והמובטח שיופיע.
לנוכח המחזה העגום שאלתי את עצמי: מי עמד היום למבחן הבגרות ומי ינצח בו? אם תשאלו את האחראים על "המערכת" הם יאמרו: מה זאת אומרת? בוודאי ש"המערכת" ניצחה. איש בכיר מאד נתן ל"מערכת" ציון 10 (רק ששכח לאמר "עשר מתוך כמה?"). על ניצחונות כאלה כבר נאמר: "עוד ניצחון כזה ואבדנו". "המערכת" לא ניצחה. איש לא ניצח במערכה הזו. כולם הפסידו. במיוחד התלמידים שמלכתחילה לא היה להם שום סיכוי. הלא איש לא הכין אותם לדרמה הזאת. הם ידעו את החומר, הם באו מתוחים לבחינה "המלחיצה ביותר", אבל איש לא הכין אותם נפשית למה שאירע באמת.
באשר לי, כל עוד היינו ב"עין הסערה" גזרתי על עצמי שתיקה ("כשהתותחים רועמים המוזות שותקות"). הסערה היא עתה מאחורינו, וכולם מוזמנים לנתח את הדברים, בלי כעס מצד אחד ובלי זחיחות ויהירות מצד שני. רק ביושר. וביושר אומר: מותר לטעות. אנושי לטעות. זה לא נעים אבל זה לא נורא. את זה אני אומר לזועפים. ליהירים אני אומר: זאת לא בושה לטעות, אבל מצד שני זה גם לא כבוד כל כך גדול. לאלה האחרונים (ובכלל) הייתי משיא עצה קטנה: הישמרו לכם מצירוף המלים: "בכל מחיר". הצירוף הזה הוא במרבית המקרים, יועץ רע מאד. ככל שתשמשו בו פחות, תטעו פחות.
ובשולי "הפרשה" (קשור ולא קשור), הרשו לי לתת עצה קטנה לעוד איש מכובד שהתראיין ונשאל מה דעתו על המורה שחשף את "הפרשה". תקשיבו טוב למה שהוא אמר (לא נגענו):
"....תחושות הבטן שלי אומרות להטיל ספק שמדובר בכלל במורה אמיתי שהחליט לחשוף את העניין בעילום שם. מורה אמיתי לא היה פונה באופן אנונימי למפקחת. סביר יותר שהיה רוצה לקטוף את הפירות ולהראות שהוא מורה מוסרי... " (ראה מוסף שבת בידיעות אחרונות)
הבנתם את זה? הבנתם מה הוא חושב על "המורים האמיתיים"? על כך נאמר: "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו איזובי הקיר?". הדבר היחיד שיכול להצדיק אמירה לא חכמה כזאת היא העובדה ש"הוא הוזעק מקופת חולים בשל דלקת ריאות בה לקה". אני מציע לאיש המכובד הזה, שלהבא, כשחלילה יהיה חולה, שיואיל נא ברוב טובו לשכב על מיטת חוליו, ולא ייסר אותנו בהבליו. הייתי אומר לו: "ראה מה דלקת ריאות מסוגלת לעולל לבן אדם".
הכותב הוא שאול אלבז, מנהל כפר הנוער מאיר שפיה
