בשבועות האחרונים נראו היחסים בין טורקיה לישראל כמו עוד סבב של חילופי מהלומות מילוליות בין שני מנהיגים שאוהבים במה. במבט על מה שקורה באנקרה עולה תמונה אחרת. מאחורי הרטוריקה החריפה מתגבשת בבירה הטורקית הנחת עבודה חדשה: העימות עם ישראל איננו משבר חולף שייגמר עם החלפת ראש ממשלה בירושלים, אלא תחרות אסטרטגית ארוכת טווח, וסוריה היא הזירה המסוכנת ביותר שלה.
ההתפתחות המשמעותית אינה עוד נאום של רג'פ טאיפ ארדואן. היא שרשרת של צעדים מוסדיים שננקטו כמעט במקביל בשבוע שלפני הבחירות בישראל ובימים שאחריהן: דו"ח של גוף אקדמי המזוהה עם שירות המודיעין הטורקי (MİT), אישור ברית ההגנה ההדדית "הסכם מכה" בוועדת החוץ של הפרלמנט, וקמפיין הכחשות רשמי מול טענות ישראליות על מעורבות טורקית בבחירות.
"אנחנו לא במאה ה-16"
הסבב הנוכחי נפתח באמצע אוקטובר. בתדריך ביטחוני ביום ראשון ה-18 בחודש אמר בנימין נתניהו, כפי שדיווחה יורוניוז בערבית, שהוא מקווה שהמחלוקות עם טורקיה לא יהפכו לעימות ישיר. באותה נשימה הוסיף שהחזרת היחסים לקדמותם נראית בלתי סבירה כל עוד ארדואן בשלטון, ושממשלתו "שוקלת את כל התרחישים".
יומיים לאחר מכן, בראיון לערוץ 14 שאל-ג'זירה הביאה את עיקריו, הלך נתניהו רחוק יותר. לדבריו ארדואן מבקש להחזיר את האימפריה העות'מאנית ולשלוט בירושלים.
"כפי שאתם יודעים, אנחנו לא במאה ה-16, כשהעות'מאנים שלטו באזור הזה ומשלו בו ארבע מאות שנה", אמר נתניהו.
הוא הוסיף שישראל לא תיכנע ל"ציר סוני קיצוני בהובלת טורקיה", אחרי שלדבריו כמעט השמידה את "הציר השיעי הקיצוני", וקרא לאנקרה להכיר במאזן הכוחות ולהימנע מעימות.
ארדואן השיב בנאום ביום שני ה-19 באוקטובר. הוא האשים את ישראל בניסיון לערער את יציבות סוריה והאזור כולו, ואמר שהסימנים החיוביים מדמשק "מתקזזים" בגלל מהלכים ישראליים. טורקיה, אמר, מוקפת "טבעת של אש", וממשלתו פועלת ללא הרף כדי להרחיק ממנה את המשברים. לדבריו, הלחץ על אנקרה נובע מעמדתה כ"תומכת בנרדפים" ומ"דרכם של האבות" לעמוד לצידם. במקביל גינה ארדואן את מתקפות החות'ים על סעודיה, שאותה כינה "ידידה ואחות", וציין את הפגיעה בנמל התעופה של ריאד שבה נהרגו כמה אנשים, ובהם עולי רגל, ונפצעו מאות.
במפלגת השלטון AKP הגיבו בביטול. הדובר עומר צ'ליק אמר אחרי ישיבת הוועד המרכזי בראשות ארדואן שההצהרות הישראליות "חסרות ערך".
"בכל פעם שנתניהו מאבד קרקע, הוא מנסה לבנות את מסע הבחירות שלו על עוינות לנשיא שלנו", אמר עומר צ'ליק, דובר AKP.
צ'ליק האשים את ישראל גם בניסיון לבלום את המעבר לשלב השני של הפסקת האש בעזה.
הדו"ח: החלפת ממשלה לא תשנה את התמונה
ב-23 באוקטובר, ארבעה ימים לפני הבחירות בישראל, פרסמה האקדמיה הלאומית למודיעין, גוף המזוהה עם שירות הביון MİT, דו"ח בשם "האנטומיה של ההתפשטות הישראלית". לפי סוכנות אנדולו ו"דיילי סבאח", הדו"ח קובע שההתפשטות הישראלית מעמיקה את חוסר היציבות האזורי ומחלישה את סיכויי פתרון שתי המדינות, ושפעולות ישראל בעזה, בגדה המערבית, בלבנון ובסוריה תורמות לחוסר יציבות עולמי.
המשפט החשוב ביותר בדו"ח הוא דווקא הניתוח הפנימי. לפי המחברים, המדיניות הישראלית משלבת כיבוש צבאי עם צעדים משפטיים, מנהליים ודמוגרפיים, והיא "מוטמעת במבני המדינה", ולכן החלפת ממשלה לבדה אינה צפויה להפוך אותה. הדו"ח מצביע על חדירת דמויות מהימין הקיצוני ומתנועת ההתנחלות למוסדות המדינה ולמוקדי קבלת ההחלטות.
הדו"ח מזהה גם נקודת תורפה. ישראל, לפי המחברים, נהנית מעוצמה צבאית וטכנולוגית ניכרת, אבל תלויה בתמיכה אמריקנית לצורך לחימה ממושכת בעצימות גבוהה, כפי שלדבריהם הוכח בעימות בין ארה"ב, ישראל ואיראן. הביקורת הגוברת בקרב צעירים אמריקנים על המלחמה בעזה מוצגת כגורם אי-ודאות לגבי היקף התמיכה בעתיד. המסקנה: ההתפשטות אולי מעניקה לישראל חופש פעולה צבאי בטווח הקצר, אך לא הניבה שליטה אזורית יציבה, ועלולה לדחוף את שכנותיה לחפש הסדרי ביטחון חלופיים. נשיא האקדמיה, טלחה קוסה, הגדיר את פתרון שתי המדינות "חיוני לשלום אזורי מתמשך".
לפי סקירה שבועית של מכון המחקר הטורקי-אמריקני שפורסמה ב-2 בנובמבר, הדו"ח קובע במפורש שטורקיה וישראל נעולות ביריבות מתמשכת, וש"כל הישג בהשפעה הטורקית מגביל את חופש הפעולה של ישראל". הסקירה מביאה גם ניתוח של החוקר מוסטפא אנס אסן, שלפיו סוריה "נותרה הזירה המסוכנת ביותר" בין שתי המדינות, והמקום שבו החזון הטורקי והחזון הישראלי לסדר האזורי מתנגשים באופן הישיר ביותר. ההמלצה לאנקרה: לסייע בבניית שלטון מרכזי בדמשק שיהיה חזק דיו כדי לשלוט בשטחו.
ברית מכה עוברת את הפרלמנט
ב-27 באוקטובר, ביום שבו הישראלים הלכו לקלפיות, אישרה ועדת החוץ של הפרלמנט הטורקי את הסכם ההגנה ההדדית של מכה עם סעודיה ופקיסטן, הסכם בן 16 סעיפים. ההסכם זכה לתמיכת "ברית העם" של השלטון וגם של מפלגת האופוזיציה הגדולה CHP, נתון שמעיד על קונצנזוס פוליטי רחב באנקרה סביב הכיוון הזה.
בראיון לניוזוויק בספטמבר הסביר ארדואן שההסכם נשען על זכות ההגנה העצמית שבסעיף 51 למגילת האו"ם, וקובע ש"מתקפה מזוינת על אחת משלוש המדינות תיחשב למתקפה על כולן". באותו ראיון הקפיד להבהיר ש"טורקיה אינה בונה את מדיניות החוץ שלה על תרחישי מלחמה בלתי נמנעים", ושאין לה "איבה לעם הישראלי או לכל חברה אחרת". לדבריו, ההתנגדות הטורקית מופנית ל"מדיניות שאנו רואים כמנוגדת למשפט הבינלאומי ולצעדים המעמיקים את חוסר היציבות באזורנו". הוא גם האשים את השיח הישראלי שמציג את טורקיה כ"מקור איום חדש", וקשר אותו ל"תהליך הפוליטי הפנימי ולאווירת הבחירות בישראל".
יום לפני האישור, ב-26 באוקטובר, נפגשו נציגי טורקיה, סעודיה ופקיסטן עם בכירים איראנים בטהרן, במגע הראשון ברמה גבוהה מאז חתימת הברית באוגוסט. את טורקיה ייצג ראש המודיעין איברהים קאלין. מבחינת אנקרה, המהלך מבטא את מה שהדו"ח של האקדמיה מנבא: מדינות האזור מחפשות מסגרות ביטחון משלהן.
"הבחירות נגנבו" ותשובת אנקרה
אחרי הבחירות עברה ההתנגשות לזירה חדשה. לפי יורוניוז בטורקית, נתניהו טען שהבחירות היו נגועות באי-סדרים ו"נגנבו" בידי מפלגות ערביות, וקרא למשטרה לפעול מיד. לפי דיווחים שצוטטו שם, השב"כ בודק חשד למימון קטארי וטורקי שנועד להגדיל את שיעור ההצבעה בחברה הערבית, ונבדק אם הכספים עברו דרך צ'יינג'ים וארגונים מקומיים. גורמים בליכוד מיקדו את החשד דווקא בקטאר.
באנקרה לא חיכו. ב-29 באוקטובר פרסם מרכז המאבק בדיסאינפורמציה (DMM), הכפוף לנשיאות התקשורת של הנשיא, הודעה שלפיה הטענות על התערבות טורקית בבחירות בישראל "חסרות כל בסיס" והן "חלק ממסע דיסאינפורמציה מכוון וגלוי" שנועד להטות את דעת הקהל. לפי דיווח באתר "אישצ'י הבר", גם ממלא מקום המנכ"ל של ועדת הבחירות המרכזית בישראל, דין ליבנה, דחה את הטענות לאי-סדרים שיטתיים וכתב שהבחירות התנהלו כחוק. עד כה לא פורסמו ראיות למימון זר.
גם האופוזיציה הטורקית מסמנת קו
הסלמה מול ישראל אינה נחלת השלטון בלבד. לפי הסקירה השבועית, ב-27 באוקטובר אמר אוזגור אוזל, ראש המפלגה החדשה, ששליחת חיילים טורקים למבצעים המשרתים אינטרסים אמריקניים או ישראליים "בלתי מקובלת בהחלט". כשגם השלטון וגם האופוזיציה מתייצבים מול ישראל, מרחב התמרון של כל ממשלה עתידית באנקרה מצטמצם.
במקביל ממשיך ארדואן לשמור על הערוץ לוושינגטון. ב-28 וב-29 באוקטובר שוחח פעמיים עם הנשיא דונלד טראמפ על אוקראינה, על המתיחות במזרח התיכון ועל פסגת המדינות הטורקיות. בניוזוויק אמר שהוא "אינו מגדיר את היחסים בין טורקיה לאמריקה דרך מדינה שלישית", כלומר ישראל. זו הנוסחה הטורקית: עימות חריף עם ירושלים בלי לשרוף את הגשר לבית הלבן.
מה זה אומר לישראל
המסר שעולה מאנקרה בשבועיים האחרונים חד. בטורקיה כבר לא מתייחסים לעימות עם ישראל כאל עניין אישי בין ארדואן לנתניהו, אלא כאל מאבק מבני על עיצוב הסדר האזורי, ובמרכזו סוריה. הדו"ח של האקדמיה למודיעין מספק לכך מסגרת אינטלקטואלית, ברית מכה נותנת מסגרת ביטחונית, ומנגנון ההסברה של הנשיאות פועל בזמן אמת מול כל טענה ישראלית.
בירושלים, מנגד, נתניהו מנכס את העימות עם ארדואן לצורכי פנים, ומאמץ את דימוי "הציר הסוני" כאויב הבא אחרי איראן. בעשרה ימים שבין 19 ל-29 באוקטובר שני הצדדים העלו את הטונים, והבסיס המוסדי לעימות התרחב. שאלת השבוע הבא היא אם הממשלה שתקום בישראל אחרי הבחירות תנסה לפרק את המוקש הזה, או שבאנקרה צדקו בהערכתם שהחלפת ראש ממשלה בלבד לא תשנה את הכיוון. לפי הדו"ח הטורקי, התשובה כבר ידועה. ההחלטה האמיתית עשויה להתקבל בסוריה.
