מי שעוקב בשבועות האחרונים אחרי התקשורת הטורקית והערבית מבחין בתופעה ברורה. כמעט בכל נאום של רג'פ טאיפ ארדואן יש פסקה על ישראל, וכמעט בכל תדרוך ביטחוני בירושלים עולה שמה של טורקיה. בתחילת השבוע שעבר עלה ארדואן לבמה בנאום שיורוניוז בערבית תיארה כ"הסלמה". הוא האשים את ישראל שהיא עושה "כל מה שביכולתה" כדי לערער את יציבות האזור. ישראל, לדבריו, מאיימת על יציבותה של סוריה דווקא כשמדמשק מגיעים "איתותים חיוביים". המצב בלבנון "אינו מרגיע", הוסיף, וישראל ממשיכה לתקוף את הפלסטינים "למרות ההסכמים שנחתמו".
אבל המשפט שהדהד יותר מכולם היה אחר. טורקיה, אמר ארדואן, חיה בתוך "טבעת אש", וממשלתו עובדת "יומם ולילה" כדי להגן על המדינה מפני המשברים שמסביב. הוא הדגיש שאנקרה נמנעה מלהיגרר לעימותים אזוריים, ושעברה שלבים קשים "בתבונה ובסבלנות". בהמשך קשר את הלחץ על טורקיה לעמדתה העקרונית לצד "המדוכאים, יהיו אמונותיהם אשר יהיו", ונשען על מה שכינה "דרך האבות". בלי לנקוב בשם הזהיר מפני מי שמבקשים "לקרוע" את האזור ולזרוע פילוג בחברה הטורקית. בתקשורת בערבית הבינו מיד שהכוונה לישראל.
נתניהו: "לא כל עוד ארדואן בשלטון"
הנאום של ארדואן הגיע יום אחרי תדרוך ביטחוני שבו התייחס ראש הממשלה נתניהו לטורקיה בפירוט נדיר. לפי הדיווח ביורוניוז, נתניהו אמר שהוא מקווה שהמחלוקות עם טורקיה לא יידרדרו לעימות ישיר, ושמניעת התרחיש הזה היא מטרה. הוא הוסיף שהיה מברך על חזרה ליחסים הקרובים של העבר, אבל אינו מאמין שזה אפשרי כל עוד ארדואן בשלטון. נתניהו האשים את נשיא טורקיה שהוא קורא להשמדת ישראל ולהחזרת ירושלים לשלטון טורקי, ואמר שממשלתו "מתייחסת ברצינות" להצהרות האלה ושוקלת "את כל התרחישים האפשריים".
כמה ימים קודם לכן, ב־11 באוקטובר, הגיע תורו של שר הביטחון ישראל כ"ץ. לפי העיתון הטורקי "תקוים", כ"ץ איים על ראש הלשכה המדינית של חמאס בעזה, ח'ליל אל־חיה, ואמר:
"חיסלנו את מנהיגי חמאס בעזה, ותורו של אל־חיה עוד יגיע"
אמר שר הביטחון ישראל כ"ץ
באותה הזדמנות האשים את ארדואן בתמיכה באנשי חמאס ובפעילות טרור. העיתון ציין שכ"ץ לא הציג ראיות, והזכיר ששר החוץ הטורקי האקאן פידאן אירח את אל־חיה ומשלחת חמאס באנקרה. התקשורת הטורקית הפרו־ממשלתית הציגה את הדברים כ"איום מוות" וכהתקפה אישית על הנשיא.
אנקרה: "אין לזה שום ערך"
התגובה הטורקית הרשמית שומרת בכוונה על טון מזלזל. עומר צ'ליק, דובר מפלגת השלטון AKP, אמר ל־TRT בערבית:
"בכל פעם שנתניהו מאבד קרקע, הוא מנסה לבנות את מערכת הבחירות שלו על עוינות לנשיא שלנו, ואנחנו לא מייחסים לכך שום חשיבות"
אמר עומר צ'ליק, דובר AKP
על ההצהרות הישראליות נגד ארדואן וטורקיה אמר בקצרה: "אין להן ערך".
גם ארדואן עצמו ניסה להנמיך את הלהבות כשפנה לקהל מערבי. בראיון לניוזוויק, שפורסם בסוף ספטמבר ותורגם בסוכנות אנדולו, אמר: "בישראל מלבים שיח שגוי שמציג את טורקיה כמקור איום חדש". לדבריו, "השיח הזה קשור לתהליך הפוליטי הפנימי ולאווירת הבחירות בישראל". הוא הדגיש ש"לטורקיה אין איבה עם העם הישראלי או עם כל חברה אחרת", ושההתנגדות היא "למדיניות שאנו רואים בה הפרה של המשפט הבינלאומי ולצעדים שמעמיקים את חוסר היציבות באזורנו". לשאלה אם המתיחות עלולה להפוך לעימות צבאי השיב: "טורקיה אינה בונה את מדיניות החוץ שלה על תרחישי מלחמה בלתי נמנעים". על הטענה שישראל משפיעה על ממשל טראמפ נגד אנקרה אמר: "איני מגדיר את היחסים בין טורקיה לאמריקה דרך מדינה שלישית".
רקע: מערכת בחירות עם אויב חדש
הבחירות לכנסת נקבעו ל־27 באוקטובר. אלה הבחירות הראשונות מאז 7 באוקטובר 2023 והמלחמות שבאו בעקבותיו. אתר נון פוסט, שמתמחה בענייני טורקיה והעולם הערבי, תיעד כיצד הפכה טורקיה לחלק מרכזי בקמפיין הליכוד. ב־17 באוגוסט הוצב בישראל שלט של הליכוד שבו נראה ארדואן לצד דמויות שהמפלגה מציגה כאויבי ישראל, עם קריאה לבוחרים לתמוך בנתניהו. בתחילת ספטמבר הופץ סרטון בחירות שבו הופיעו ארדואן, המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי וראש עיריית ניו יורק זוהראן ממדאני. אל־ג'זירה כתבה ש"נתניהו מגייס את ארדואן, ממדאני, חמינאי וקאסם" למערכת הבחירות שלו, והיומון האמירתי "אל־ח'ליג'" כתב על "נתניהו מול טורקיה, האויב החדש".
כמה ניתוחים שצוטטו בכלי התקשורת הערביים מזכירים שהאינטרס האלקטורלי אינו מבטל חששות ביטחוניים ממשיים. החוקר אזריאל ברמנט כתב בפורין פוליסי שלנתניהו יש תמריץ לנפח את האיום הטורקי, אבל הכיר גם בחששות סביב היכולות הצבאיות של טורקיה, נוכחותה בסוריה ומזרח הים התיכון. מחקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי מנובמבר 2025, שכותרתו "טורקיה אינה איראן, אבל היא איום", קשר את הדאגה הישראלית לנוכחות הטורקית בסוריה, לתפקידה בסוגיה הפלסטינית ולצמיחה הצבאית שלה.
סוריה: הזירה שבה זה עלול להתפוצץ
אם יש מקום שבו המלחמה הרטורית עלולה להפוך לעימות ממשי, זו סוריה. כבר ביוני אמר ארדואן ש"הביטחון שלנו מתחיל בדמשק ובביירות", ובכך הרחיב בגלוי את גבולות הביטחון הטורקי אל מעבר לגבול. בקיץ תקפה ישראל את בסיס אבו א־דוהור בצפון־מערב סוריה, ולדבריה הקדימה תוכנית טורקית להרחיב שם את הנוכחות הצבאית. אנקרה הכחישה שהיו לה כוחות במקום. לפי נון פוסט, השגריר האמריקני טום בראק אמר ב־22 באוגוסט שייתכן שהתקיפה נועדה למשוך את טורקיה לעימות, ושארצות הברית לא ראתה נכסים טורקיים באתר. יאיר גולן, לשעבר סגן הרמטכ"ל, טען שהתקיפה הייתה ממניעים פוליטיים והזהיר מפני התנגשות עם טורקיה.
מאז נשמעו בתקשורת הערבית דיווחים על איומים ישראליים לתקוף עמדות טורקיות בסוריה "גם אם ארדואן יהיה שם". מנגד, ארדואן חוזר ומדגיש ש"יציבותה של סוריה תתרום לשלום ולפיתוח של כל האזור, כולל ישראל". הסתירה בין שני הקולות האלה מסבירה מדוע בשתי הבירות לא מוציאים מכלל אפשרות תקרית צבאית, גם אם שני הצדדים אומרים שאינם רוצים בה.
מעבר לסוריה: המפרץ, יוון והציבור הטורקי
"טבעת האש" של ארדואן אינה מסתכמת בישראל. באותו נאום גינה את תקיפות החות'ים בסעודיה, שאותה כינה "ידידה ואחות" של טורקיה, והזכיר את המתקפה על נמל התעופה בריאד שבה נהרגו כמה אנשים, ובהם עולי רגל. ביום שבו נשא את הנאום הודיעה הקואליציה בהובלת סעודיה על יירוט טיל שנורה לעבר ריאד, ולונדון הודיעה על פריסת מטוסי קרב ל"משימות הגנה". בספטמבר דיבר ארדואן על "הסכם מכה" להגנה הדדית. באנקרה מבקשים להציג את טורקיה כעוגן של יציבות סונית אזורית, לעומת ישראל שמוצגת כגורם המערער.
במזרח הים התיכון, מכון ברוקינגס העריך ביוני שהתמיכה הישראלית ביוון ובקפריסין נקראת באנקרה כצמצום המרחב האזורי של טורקיה. ובציבור הטורקי עצמו התמונה חדה במיוחד: לפי סקר של מכון Pew שפורסם ביוני, 97% מהטורקים מחזיקים בעמדה שלילית כלפי ישראל, לעומת 93% ב־2025. כלומר, לארדואן אין שום תמריץ פוליטי פנימי להנמיך את הטון. נתניהו, כפי שטוענים באנקרה, מרוויח פוליטית מהעימות באותה מידה.
מה אחרי הקלפי?
השאלה שמעסיקה עכשיו את הפרשנים בטורקיה ובעולם הערבי פשוטה: האם השנאה ההדדית היא כלי בחירות שיתקרר אחרי 27 באוקטובר, או מציאות אסטרטגית חדשה? בטורקיה מעדיפים את התשובה הראשונה, ולכן צ'ליק מבטל את הדברים כ"חסרי ערך". אבל גם אם הרטוריקה תתמתן, הגורמים המבניים יישארו: שתי מעצמות אזוריות שמתחרות על אותו מרחב סורי, ברית ישראלית־יוונית־קפריסאית מול טורקיה במזרח הים התיכון, הנהגת חמאס שמוצאת מקלט באנקרה, ושני מנהיגים שבנו חלק מהקריירה שלהם על העימות ביניהם. אחד מהם, כך אמר נתניהו בעצמו, הוא בעיניו המכשול לכל פיוס.
מה שבטוח הוא שהבוחר הישראלי שיגיע מחר לקלפי יכריע גם בשאלה הזאת. אם השלטון יתחלף, אנקרה תבחן בזהירות אם נפתח חלון. אם נתניהו ינצח, ב"טבעת האש" של ארדואן כנראה רק יוסיפו עצים למדורה.
