הפתיחה: "העולם גדול מחמש"
השבוע האחרון של ספטמבר 2026 ייזכר כנקודה שבה העימות הטורקי-ישראלי יצא סופית מהמסדרונות. זה התחיל ב-23 בספטמבר, כשנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן עלה לדוכן העצרת הכללית ה-81 של האו"ם. על פי הדיווח של יורוניוז בטורקית, ארדואן הקדיש את נאומו לשני צירים: רפורמה במועצת הביטחון ומלחמת עזה. "רצונן של למעלה מ-190 מדינות תלוי בהחלטותיהן של חמש חברות קבועות", אמר, וחזר על הסיסמה שהפכה לסימן ההיכר של מדיניות החוץ שלו: "העולם גדול מחמש". הוא דרש לבטל את זכות הווטו ואת הפריבילגיה של חברות קבועה.
אבל החלק שהדהד היה החלק על ישראל. "אנו ניצבים מול תודעה ג'נוסיידית שלעולם אינה שבעה מהריגה", אמר ארדואן, והגדיר את עזה כ"מחנה הריכוז הבלתי אנושי והמביש ביותר של זמננו". את פעולות ישראל כינה "טרור מדינה", ואת אלימות המתנחלים בגדה ובירושלים "אלימות וטרור". בשלב הזה קמה המשלחת הישראלית, ובראשה השגריר דני דנון, ויצאה מהאולם במחאה. גם מוסקבה לא נשארה אדישה: דובר הקרמלין דמיטרי פסקוב דחה את הצעת ביטול הווטו וקבע כי החברות הקבועה וזכות הווטו הן "מרכיבים חשובים מאוד" במבנה האו"ם. רוסיה תומכת בהרחבת המועצה, אך לא בפירוק כוחה.
ברשת CNN בערבית הוצג הנאום תחת הכותרת "ארדואן קורא ל'לחץ גדול יותר' על ישראל ולביטול הווטו". בעולם הערבי, כך נראה, הנאום נקלט לא כעוד הצהרה טורקית אלא כהצבת מועמדות: אנקרה מבקשת להיות הקול הבולט של "העולם שאינו החמישה".
התגובה: "ארדואן הוא עריץ"
יום לאחר מכן עלה לאותו דוכן בנימין נתניהו. על פי כלי תקשורת ערביים, 77 משלחות יצאו מהאולם עוד לפני שהחל לדבר או במהלך נאומו. נתניהו הגיב בלעג: "אם נשארו עוד פחדנים מוסריים שלא עזבו את האולם, שיעזבו עכשיו". הוא הניף מכשיר ביפר ("אתם זוכרים ביפרים? חזבאללה בטוח זוכר") ומכשיר סטארלינק שהציע למשלחת האיראנית.
ואז הגיע תורה של אנקרה, כפי שצוטט ביורוניוז בערבית:
"ארדואן הוא עריץ, והוא מארח את מנהיגי הטרור של חמאס"
אמר בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, מעל דוכן העצרת הכללית
הוא האשים את טורקיה ב"הפצת שקרים אנטי-יהודיים", בהרג כורדים, בהכחשת רצח העם הארמני ובכליאת עיתונאים, וטען שארדואן "מחזיק בשיא העולמי" במעצרים. הוא תקף גם את עמדת טורקיה בקפריסין ואת מה שכינה ניסיון "להשתלט על סוריה". לפי ניוזוויק, נתניהו גם האשים את ארדואן בכך שהוא "חותר להשמדת ישראל".
אנקרה משיבה אש: "חצוף ושפל"
התגובה הטורקית הגיעה בתוך שעות, ובשלוש שכבות. ראש מנהלת התקשורת בנשיאות, בורהאנדין דוראן, כינה את דברי נתניהו "חצופים ושפלים" והאשים אותו בניצול במת האו"ם ל"האשמות שווא". דובר מפלגת השלטון AKP, עומר צ'ליק, הלך רחוק יותר וקרא לנתניהו "רוצח ומבצע רצח עם". גם קטאר, שספגה ביקורת באותו נאום, הגיבה: דובר משרד החוץ שלה, מאג'ד אל-אנצארי, אמר כי המתקפה היא ניסיון "להסיט את תשומת הלב מההפרות הישראליות", וכי על ישראל "לשנות את מדיניותה ולהפסיק את הפרותיה".
ארדואן עצמו בחר במה ביתית. ביום שבת, 26 בספטמבר, בתערוכת MÜSİAD הבינלאומית באיסטנבול, אמר:
"מקומם של פושעים שביצעו פשעי מלחמה אינו על במת האו"ם, אלא באולמות בתי המשפט שישפטו אותם על הפשעים שביצעו"
אמר רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה
הוא הוסיף כי אי-העמדה לדין של מבצעי רצח עם תוביל לחזרה על האכזריות, תקף את "שיטת שלטון החזק" ביחסים הבינלאומיים והבטיח לחשוף את "תודעת הכיבוש הציונית".
הקול השני: טון מדוד מול וושינגטון
הנקודה המעניינת ביותר בשבוע הזה אינה החריפות, אלא הכפילות. באותו יום, 25 בספטמבר, פורסם ראיון של ארדואן לשבועון האמריקני ניוזוויק, ובו טון שונה לגמרי. "בישראל מלבים שיח שגוי המציג את טורקיה כמקור איום חדש", אמר, והסביר זאת בדינמיקה הפוליטית הפנימית בישראל. "איננו רואים בשפה הזו גישה אחראית התורמת לשלום האזורי". ועם זאת הדגיש: "אין לנו עוינות כלפי העם הישראלי או כל עם אחר. ההתנגדות שלנו היא למדיניות שאנו רואים בה הפרה של המשפט הבינלאומי".
כשנשאל, לפי אתר Haber7, אם המתיחות עלולה להידרדר לעימות צבאי, השיב ארדואן בזהירות מחושבת: "טורקיה אינה בונה את מדיניות החוץ שלה על תרחישי מלחמה בלתי נמנעים". ומיד הוסיף את המשפט שנועד לאוזניים בירושלים: "אנו עוקבים מקרוב אחר צעדים שיינקטו נגד ביטחוננו הלאומי, זכויותינו הלגיטימיות ואינטרסים שלנו". על החשש שישראל משפיעה על המדיניות האמריקנית כלפי טורקיה, השיב בקצרה: "בן-שיחנו בוושינגטון הוא ממשל ארצות הברית".
"הסכם מכה" מול "המגן של אכילס"
מתחת לרטוריקה מתעצבת מפה אסטרטגית חדשה. בראיון לניוזוויק, כפי שדווח ביורוניוז בערבית, התייחס ארדואן ל"הסכם מכה", ברית ההגנה ההדדית של טורקיה עם סעודיה ופקיסטן. ההסכם, אמר, "אינו מכוון נגד איראן, ישראל או כל מדינה אחרת", ומטרתו "לחזק את ביטחון מדינות האזור ולהגביר את יכולות ההרתעה שלהן". אבל הפרטים שסיפק מדברים בעד עצמם: "אופי התגובה אינו קבוע מראש, אלא נקבע לפי בקשת המדינה שהותקפה והיקף צרכיה". הסיוע, לדבריו, יכול לכלול "תמיכה מודיעינית ולוגיסטית ואספקת תחמושת" ואף "תמיכה צבאית גדולה יותר בהתאם לרמת האיום". יו"ר הפרלמנט הטורקי, נעמאן קורטולמוש, הרחיק לכת והציע ש"איראן יכולה להיות בין המדינות המצטרפות" אם ההסכם יורחב לעולם המוסלמי כולו.
מן העבר השני עומד "המגן של אכילס", מערכת הגנה רב-שכבתית שישראל התחייבה לספק ליוון, והמכסה לפי ניוזוויק גם את איי הים האגאי הסמוכים לחופי טורקיה. נתניהו מדבר על "משושה של בריתות" עם יוון, קפריסין, הודו ואיחוד האמירויות. ארדואן בחר להגיב בקור רוח מופגן: "היחסים שיוון או כל מדינה אחרת מפתחת עם מדינות שלישיות הם עניין של בחירתן. טורקיה אינה רואה בכל קשר דו-צדדי איום המכוון נגדה". אך גם כאן חזר המשפט על המעקב ה"קרוב" אחר איומים על "הזכויות הלגיטימיות" של טורקיה, צירוף שבאנקרה מתייחס תמיד לים התיכון המזרחי ולקפריסין.
הרקע: מדמשק ועד ה-F-35
ההסלמה הזו לא נולדה בניו יורק. כבר ביוני האחרון אמר ארדואן, כפי שדיווחה CNN בערבית, כי "ביטחוננו מתחיל בדמשק ובביירות", וכי תנועות ישראל "מאיימות כעת על ביטחון טורקיה". נתניהו השיב אז כי "דיקטטור אינו רשאי להטיף מוסר". טורקיה הקפיאה את כל הסחר עם ישראל במאי 2024, והיא תומכת בהליך רצח העם נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. בסוריה, הזירה הנפיצה ביותר, דיווח ניוזוויק כי ישראל תקפה את בסיס אבו א-דוהור זמן קצר לאחר שמשלחת טורקית עזבה אותו, איתות ברור לאנקרה שחופש הפעולה של צה"ל בשמי סוריה אינו נתון למשא ומתן.
ועל כל אלה מרחפת שאלת ה-F-35. הנשיא דונלד טראמפ נשבע לבטל את ההגבלות על רכישת המטוס בידי טורקיה, צעד שישראל רואה בו פגיעה ישירה ביתרונה הצבאי האיכותי. כאן בדיוק נכנס המשפט של ארדואן כי "בן-שיחנו בוושינגטון הוא ממשל ארה"ב": אנקרה מאותתת שהיא לא תאפשר לישראל להכתיב את היחסים בין טורקיה לארצות הברית.
ניתוח: שתי שפות, מטרה אחת
מי שקורא את שני הקולות של ארדואן במקביל, את הקול החריף באיסטנבול ובאו"ם ואת הקול המדוד בניוזוויק, מבין שאין כאן סתירה אלא חלוקת עבודה. לקהל המוסלמי והערבי הוא מציג עצמו כמי שאינו מפחד לקרוא לנתניהו "פושע מלחמה" מעל כל במה. לוושינגטון הוא מציג את טורקיה כשחקן אחראי, "מתווך אפשרי" שמסוגל לדבר עם כל הצדדים ואינו בונה על מלחמה. ובין שתי השפות נבנה מערך הרתעה ממשי: הסכם מכה עם ריאד ואיסלאמאבאד, נוכחות בסוריה ומאמץ להשיג את ה-F-35.
בירושלים, מנגד, נתניהו הופך את טורקיה ל"איום החדש" בשיח הביטחוני, ועל כך בדיוק מתלונן ארדואן. בין שני המנהיגים נוצרה דינמיקה שבה כל צד מרוויח פוליטית מהעימות עם השני. השאלה הפתוחה היא אם הדינמיקה הזו תישאר ברמת הנאומים, או שתגלוש לשמי סוריה ולמים של הים התיכון המזרחי, שם מערכות ההגנה של "המגן של אכילס" וההבטחות של "הסכם מכה" עלולות להיפגש.
לעת עתה, המסר מאנקרה ברור: טורקיה לא מחפשת מלחמה, אבל היא גם כבר לא מתכוונת להתנצל על כך שהיא מתכוננת אליה.
