מה זו בעצם דרך הבשמים, ולמה היא עובדת כל כך טוב עם ילדים
יש משהו בלתי נתפס בסיפור הזה, וזה בדיוק מה שתופס ילדים. במשך כמעט אלף שנה, מהמאה השלישית לפני הספירה ועד למאה השנייה לספירה, עברו דרך הנגב שיירות גמלים שנשאו לבונה ומור – שרפי עצים ריחניים שגדלו רק בדרום חצי האי ערב. הסחורה הזאת הייתה שווה את משקלה בזהב, פשוטו כמשמעו, והיא נסעה 2,400 קילומטרים מתימן ועומאן עד לנמלי עזה ואשקלון.
את המסע הזה ניהלו הנבטים – עם סוחרים נודד שהפך לאימפריה קטנה ועשירה, אותו עם שבנה את פטרה. ולאורך הקטע האחרון של הדרך, בנגב, הם הקימו ערים: עבדת, ממשית, שבטה, חלוצה וניצנה, וביניהן מצודות ותחנות דרך במרחק של יום הליכת גמל זו מזו.
ב-2005 הכריז אונסק"ו על "דרך הבשמים – ערי המדבר בנגב" כאתר מורשת עולמית. ובשביל משפחות, זה טיול מושלם: החורבות פתוחות, נמוכות ואפשר ממש להסתובב בתוכן ולטפס עליהן; המרחקים קצרים; ובין האתרים מחכים קניון עם מים, יעלים, גמלים וגבעות לבנות. אם אתם אוהבים את סגנון הטיול הזה, יעניין אתכם גם המדריך לאתרים ארכיאולוגיים עם ילדים.
מתי נוסעים, ומה מכינים מראש
זה טיול מדברי, ולכן העונה קובעת הכול. אוקטובר עד אפריל הם החלון הנכון: הטמפרטורות נעימות, האור יפה, ואחרי גשם ראשון המדבר מוריק בירוק עדין שקשה להאמין שהוא שם. מרץ הוא אולי החודש הכי יפה – פריחה במדבר ומזג אוויר מושלם. ביולי-אוגוסט פשוט אל תנסו: החום באזור עבדת מגיע בקלות ל-38 מעלות, וילדים מתייבשים מהר.
מה לארוז: שלושה ליטר מים לאדם ליום (לא שניים – שלושה), כובעים רחבי שוליים, קרם הגנה, נעלי הליכה סגורות (בעבדת ובשבטה יש הרבה אבנים משוחררות), שכבה חמה לערב – במדבר הפרש הטמפרטורות בין יום ללילה יכול להגיע ל-15 מעלות – ופנס לכל ילד אם אתם לנים בשטח.
כרטיסים: עבדת ועין עבדת הם גנים לאומיים בתשלום של רשות הטבע והגנים. אם אתם מתכננים יותר משני אתרים, מנוי "מטמון" של רשות הטבע והגנים מחזיר את עצמו כמעט מיד. שבטה וניצנה פתוחים ללא תשלום, וממשית היא גן לאומי בתשלום. בדקו שעות פתיחה מראש – בחורף האתרים נסגרים כבר ב-16:00, ובערבי חג מוקדם יותר.
רכב: כל המסלול כאן עובר בכבישים סלולים ואפשרי ברכב פרטי רגיל. לאתרים כמו חלוצה או תחנות הדרך העתיקות צריך רכב שטח – על זה יש מדריך נפרד לטיולי ג'יפים עם ילדים.
יום ראשון: עבדת – בירת הנבטים בנגב
אם יש לכם רק יום אחד, זה היום. הגן הלאומי עבדת יושב על רכס שמשקיף על נוף שנמשך עד האופק, וזה הכי קרוב שתגיעו בישראל לתחושה של פטרה.
העיר נוסדה במאה הראשונה לפני הספירה כתחנת דרך, וקיבלה את שמה מהמלך הנבטי עובדס, שלפי המסורת נקבר כאן והפך לאל. בשיאה, בתקופה הביזנטית, חיו בה כ-3,000 איש, והם עשו משהו שנשמע בלתי אפשרי: גידלו ענבים וייצרו יין באמצע המדבר. הסוד היה מערכת מתוחכמת של סכרים ותעלות שאספו את מי הנגר מהגבעות שמסביב אל חלקות שדה קטנות בוואדיות. עד היום אפשר לראות את שרידי החקלאות המדברית הזאת בשטח, ובחווה החקלאית הנסיונית שלמרגלות האתר משחזרים אותה.
המסלול באתר אורך כשעה וחצי עד שעתיים ומתאים לילדים מגיל ארבע בערך. עולים בשביל מרוצף אל האקרופוליס, ושם מחכים השרידים המרשימים ביותר: שתי כנסיות ביזנטיות עם אפסיסים שלמים, מצודה, בית בד ליין, ומערות מגורים חצובות בסלע שילדים פשוט מתים להיכנס אליהן. בתוך אחת המערות יש מתקן שעדיין ניכר בו שימש כאורווה.
טיפ להורים: התחילו במרכז המבקרים שלמטה. הסרטון הקצר שמוקרן שם נותן לילדים הקשר, ואחר כך הם מזהים בעצמם מה הם רואים למעלה במקום לשאול "מה זה?" כל חמש דקות.
עין עבדת: מים באמצע המדבר
חמישה קילומטרים מהגן הלאומי עבדת, בתוך נחל צין, מסתתר עין עבדת – וזה כנראה החלק שהילדים יזכרו הכי הרבה. קניון צר עם קירות אנכיים בגובה עשרות מטרים, ובתוכו שרשרת של בריכות מים צלולות, מפל קטן ועצי צפצפה שגדלים ישר מתוך הסלע.
יש שתי אפשרויות: המסלול המעגלי הקצר מהכניסה התחתונה, כשעה הלוך-חזור, שמתאים גם לילדים צעירים ומגיע עד הבריכה הגדולה; או המסלול הארוך שמטפס בסולמות ומדרגות חצובות עד לתצפית העליונה וממשיך לחניון העליון – כשעה וחצי, מתאים מגיל שבע ומעלה, ודורש רכב שני בקצה או חזרה באותה הדרך.
שימו לב: אסורה כניסה למים – זו שמורת טבע והבריכות הן מקור המים היחיד לחיות המקום. בשביל שכשוך יש מקומות אחרים, וריכזנו אותם במדריך למכתש רמון והנגב עם ילדים.
בשעות הבוקר המוקדמות ולפני הסגירה יש סיכוי טוב לראות יעלים על מדרונות הקניון, ולעיתים גם נשרים שמקננים בצוקים. בואו שקטים, והילדים יקבלו רגע טבע אמיתי.
לסיום היום, חמש דקות נסיעה: קבר בן-גוריון ופאולה בשדה בוקר. שתי מצבות אבן פשוטות על צוק שמשקיף על נחל צין, בתוך גן מטופח. זה מקום שקט, הכניסה חופשית, והמרפסת התצפית שם היא אחת היפות בנגב. לילדים גדולים יותר זו הזדמנות טבעית לדבר על למה ראש ממשלה בחר לעזוב הכול ולגור בקיבוץ במדבר.
יום שני: ממשית – העיר הקטנה והשלמה ביותר
ממשית יושבת מזרחה, כ-7 ק"מ מדימונה, והיא הקטנה בערי הנגב הנבטיות – אבל גם השמורה ביותר. חלק מהקירות עומדים לגובה של שתי קומות, ואפשר לראות בבירור חדרים, מדרגות, חצרות ואפילו קשתות שלמות. בשביל ילדים זה הבדל עצום: בעבדת צריך לדמיין, בממשית פשוט נכנסים פנימה.
ממשית הייתה עיר של סוחרי סוסים עשירים, ולא במקרה: היא יושבת על צומת הדרכים שבין הר הנגב לים המלח. ב-1965 נמצא כאן אוצר של 10,500 מטבעות כסף בכד חרס, האוצר הגדול מסוגו שהתגלה בישראל. הארכיאולוגים מצאו גם פסיפסים ססגוניים בשתי כנסיות, וציור קיר נדיר של ארוס ופסיכה בבית מגורים פרטי.
באתר מופעלת גם חוות גמלים וחאן נבטי משוחזר, שבו אפשר לשבת על שטיחים, לשתות תה נענע ולנסות רכיבה קצרה על גמל. זה הדבר שהופך את ממשית מ"עוד חורבה" לחוויה שילדים מבקשים לחזור אליה. סיור ברכיבה מתואם מראש, והמחיר נע סביב 30-50 שקל לילד.
זמן ביקור ריאלי: כשעה וחצי לאתר, ועוד שעה אם אתם עושים את החאן והגמלים.
יום שלישי: שבטה וניצנה – הנגב המערבי השקט
שבטה היא הסוד הכי שמור ברשימה. היא יושבת 43 ק"מ דרום-מערבית לבאר שבע, הכניסה אליה חינם, ובימי חול תמצאו שם אולי עוד משפחה אחת. מה שמחכה: עיר שלמה ללא חומה – דבר נדיר באזור – עם שלוש כנסיות ביזנטיות, שתי בריכות מים ציבוריות ענקיות שאגרו מי גשמים, ורחובות שאפשר עדיין ללכת בהם.
הפרט שהכי מרשים ילדים הוא דווקא ההנדסה: כל גג וכל חצר בעיר תוכננו לנקז מים אל שתי הבריכות המרכזיות. בעיר שמקבלת פחות מ-100 מ"מ גשם בשנה, זאת הייתה השאלה של חיים ומוות, והנבטים פתרו אותה טוב יותר מכל עם אחר באזור. תנו לילדים לחפש את תעלות הניקוז המגולפות באבן – זה הופך את הביקור למשחק.
במרכז העיר ניצבים גם שרידי מסגד מהתקופה המוסלמית הקדומה, שנבנה ממש לצד אחת הכנסיות – עדות לכך שהעיר המשיכה להתקיים גם אחרי הכיבוש הערבי, ושהאוכלוסיות חיו בה זו לצד זו.
כ-20 דקות משם נמצאת ניצנה, שהייתה העיר הנבטית המערבית ביותר ושומרת על שרידי מצודה ביזנטית על גבעה. הגילוי הגדול שלה היה ארכיון שלם של פפירוסים מהמאות השישית והשביעית – מסמכים, חוזים ורשימות מיסים שמספרים איך נראו החיים כאן ממש. ובסמוך, אחד המראות המפתיעים בנגב: גבעות החוואר הלבנות, גבעות סלע קירטון רך שהרוח והמים פיסלו לצורות עגולות וחלקות שנראות כמו שלג או כמו נוף ירחי.
הגבעות האלה הן גן שעשועים טבעי: ילדים יכולים לטפס, להחליק ולהתגלגל עליהן בבטחה יחסית, והתמונות משם נראות כאילו צולמו על כוכב אחר. קחו בחשבון שהחוואר מלכלך בלבן – בגדים ישנים, לא חדשים.
איפה לישון ואיפה אוכלים
האזור קטן, וכמעט כל אפשרות לינה מכסה את כל המסלול:
- מצפה רמון – הבחירה הפופולרית. מגוון אכסניות, בתי מלון בוטיק, מתחמי חאן מדברי ואוהלים, ומרחק של 20 דקות מעבדת. גם מצפה הכוכבים ושפת המכתש נמצאים כאן.
- קיבוץ שדה בוקר ומדרשת בן-גוריון – צימרים ואכסניית שדה, קרוב מאוד לעין עבדת.
- חוות בודדים לאורך כביש 40 – לינה בחדרי אבן או אוהלים, ארוחות ביתיות וטעימות גבינות עזים. חוויה שילדים אוהבים במיוחד, ורצוי להזמין מראש.
- ירוחם ודימונה – אופציה זולה וקרובה לממשית, עם אגם ירוחם ליד.
לאכול: באתרים עצמם יש קיוסקים בסיסיים בלבד, אז הביאו אוכל. לארוחת ערב, מצפה רמון הפכה בשנים האחרונות לעיר עם סצנת אוכל קטנה ומפתיעה – יש בה מסעדות שף, בתי קפה ומבשלת בירה מקומית.
איך משלבים הכול: שלושה מסלולים מוכנים
יום אחד (מהמרכז): יציאה מוקדמת, עבדת בבוקר, פיקניק, עין עבדת אחר הצהריים, תצפית שדה בוקר, חזרה. כ-10 שעות דלת-אל-דלת, מתאים מגיל שש.
סוף שבוע (יומיים): שישי – עבדת, עין עבדת, לינה במצפה רמון עם תצפית כוכבים בערב. שבת – תצפית המכתש בזריחה, נסיעה לממשית, חוות הגמלים, חזרה. זה המסלול שאנחנו ממליצים עליו למשפחות.
שלושה ימים (המלא): להוסיף יום שלישי מערבה – שבטה, ניצנה וגבעות החוואר, וסיום באזור הנגב המערבי. אפשר לחבר אותו למדריך הנגב המערבי עם ילדים.
איך גורמים לילדים להתלהב מחורבות
זה החלק שבאמת מחליט אם הטיול יצליח. כמה דברים שעובדים:
- תנו להם תפקיד. "אתם ארכיאולוגים – מצאו לי שלושה דברים שהנבטים השתמשו בהם למים." פתאום הם סורקים את האתר במקום לגרור רגליים.
- ספרו את הסיפור לפני שמגיעים. שיירת גמלים, סחורה ששווה זהב, שודדי דרכים, עיר שקמה באמצע כלום. חמש דקות ברכב שוות שעה באתר.
- מצלמה לכל ילד. גם טלפון ישן. ילד עם משימת צילום הוא ילד שמסתכל.
- תכננו "פרס" לסוף היום. גמלים בממשית, גלישה בגבעות החוואר, או גלידה במצפה רמון. זה נותן קו סיום ברור.
- אל תנסו לעשות הכול. שני אתרים ביום הם המקסימום עם ילדים. שלושה זה כבר מריבות.
שלוש הערות בטיחות שחשוב לקרוא
- מים, מים, מים. התייבשות במדבר קורית מהר ובלי אזהרה. תזכירו לילדים לשתות כל חצי שעה, גם אם הם לא צמאים.
- לא יורדים לנחלים אם יש תחזית גשם – גם אם הגשם רחוק. שיטפונות בנחל צין מגיעים ממרחק עשרות קילומטרים ובלי התראה. בדקו תחזית לפני היציאה ותמיד שמעו בקול פקח רשות הטבע והגנים.
- קליטה סלולרית חלקית. בין האתרים יש קטעים בלי קליטה. הורידו מפה אופליין, ותגידו למישהו לאן אתם נוסעים.
לסיכום
דרך הבשמים היא אחד הטיולים הבודדים בישראל שבהם הנוף, הסיפור והחוויה הגופנית מתחברים לדבר אחד. הילדים מטפסים על אבנים שנחצבו לפני אלפיים שנה, שותים מים בקניון שבו גדלו עצים כי מישהו ידע לאסוף טיפות, ורואים גמל אמיתי אחרי ששמעו עליו בסיפור.
וזה גם, במקרה, אחד מתשעת אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו בישראל – נושא שווה להמשך במדריך לאתרי המורשת העולמית עם ילדים. אם תעשו את זה נכון, בעונה הנכונה ועם מספיק מים, זה יהיה אחד הטיולים שהמשפחה תזכור שנים.
