מפנחס בורשטיין, ניצול השואה,למריאן האמן
פנחס בורשטיין, יליד גליציה, פולין, נכלא בנערותו בתקופת מלחמת העולם השנייה עם בני משפחתו באושוויץ ובמחנות ריכוז אחרים, ומאוחר יותר ראה את קרוביו מוצאים להורג. ערב נסיגת הנאצים נורה ואיבד אחת מרגליו. במשך שנתיים שהה במחנות ניצולים בגרמניה, ואז הגיע לישראל, חוויה הזכורה לו כטראומטית למדי, כפי שעולה מכתבה מאת יוסף מונדי בעיתון דבר בשנת 1977, שבה מספר הכתב על שיחתו עם מריאן שלוש שנים לפני מותו: "בפיו של מריאן היו תלונות קשות. הדבר שהכאיב לו ביותר ופגע בו היה מפגשו הראשון עם אדמת ארץ ישראל. מסתבר, שהגיע לכאן מאחד המחנות לעקורים בגרמניה, לאחר שהובטח לו, שכאן בארץ יוכל לחיות בין יהודים ויתנו לו אפשרות ללמוד אמנות ולהתפתח כאמן. כשהגיע לכאן באניה והורד לרציף, איש לא קיבל את פניו ונפש חיה לא התעניינה בגורלו. [...] לבסוף טיפל בו פקיד אחד ושלח אותו למושב-זקנים בגלל נכותו, והוא בן 17 בלבד. רק כעבור שנה וחצי הצליח לצאת ממושב הזקנים והתקבל ל'בצלאל' ללמוד ציור. [...] המגע היחיד של מריאן עם הממונים כאן על ענייני האמנות היה בשעה שמנהל מוזיאון צעיר ונמרץ פנה אליו בבקשה שיתרום תמונה אחת למען מדינת ישראל. מריאן הביט עליו בתדהמה ושאל אותו אם הוא מקבל משכורת בעד עבודתו. המנהל ענה שכן, מריאן שאל אם הוא מנדב חלק ממשכורתו למען המדינה. המנהל ענה שלא. 'ובכן' כעס מריאן, 'הציור זאת העבודה שלי, הלחם שלי. אם אתה רוצה תמונה בחתימתי גש למשפחת רוטשילד ותבקש מהם, כיוון שהם נדבנים ידועים וגם רכשו הרבה מעבודותי" (מתוך "הצייר מריאן והצביעות המקומית", דבר, 2 בדצמבר 1977) .
בשנת 1950, שלוש שנים בסך הכול לאחר שהגיע לישראל עקר פנחס בורשטיין לפריז, אז גם השיל מעליו את שמו הקודם והפך למריאן, שם שאימץ מחברו ללימודים בירושלים, מריאן מרינל. הוא מתקבל שם לאקדמיה לאמנויות היפות וזוכה במלגות שונות. שנתיים לאחר מכן הוא החל להציג בגלריות בפריז ומחוצה לה, ובחלוף כעשור הוא כבר ייצג את צרפת בביאנלה בוונציה (1961). בשנת 1962 הוא מחליט לעקור שוב ולקבוע את מקום מושבו בניו-יורק, שם גם סיים את חייו בשנת 1977.
החתול השחור
גדעון עפרת, מומחה לתולדות האמנות הישראלית, מספר שאת הציור "החתול השחור" המוצג גם בתערוכה הנוכחית במוזיאון תל אביב, הציג, ככל הנראה, מריאן בשנת 1950 בתערוכת היחיד שנערכה עבור עבודותיו בבניין ימק"א בירושלים, המקום שבו גם שכן הסטודיו שלו. היוזמה לתערוכה ב-1950 הייתה של מרים טל שזיהתה את כישרונו הגדול של בורשטיין. על יצירה זו מרחיב עפרת: "המכירים את יצירתו של מריאן יודעים, שתהיה זו טעות להתייחס לחתול כאל חתול, בעל חיים מאותן חיות המאכלסות את חצרות ירושלים. די אם נזכיר עבודות אחרות מאותם ימים: 'משרפות אושוויץ', 1949 או 'יונים פצועות', 1949.
בציור 'החתול השחור' אנו נתפסים למופע האימים של החתול: זנבו מעוצב חד כמאכלת, עיניו הירוקות מזרות אימה, להבי טפריו שלוחים קדימה, גבו קמור: רגע של סכנה, מפגש של פחד בין הצופה לבין החיה העוינת. לא, אין זה סתם חתול ירושלמי. זהו שד, זהו שטן, זהו סמל לביעותים, שרדפו את הפליט מאושוויץ ולא נתנו לו מנוח, עד שבשנת 1977 והוא בן 50 מת בסטודיו שלו בניו-יורק. בל נשכח שהימים של הולדת הציור הזה הם ימי מלחמת השחרור, אך הצייר בן ה-22 היה עוד נתון למוראות אחרים, הללו מפולין. מריאן היה כה מרוכז בדימוי האימה עד כי הוא ויתר על כל תוספת: הקרטון מולבן מסביב במטרה למקד את תשומת לבנו במושא החרדה. זהו ציור החושף את מריאן שבטרם הסמליות האגרסיבית של תקופתו הפריזאית, בטרם ימי 'הפיגורציה החדשה' שלו. בתור שכזה הציור מהווה מסמך, המוכיח קיומה של נפש מיוסרת ורדופה גם כשהגיעה לחוף מבטחים. את הציור הזה רכשתי מידי אספן ירושלמי וכיום הוא נמצא ברשות אוסף לוין לאמנות ישראלית."
עופר לוין GTI, בעליו של אוסף לוין , מברך על היוזמה לקיום התערוכה על מריאן: "התערוכה הנוכחית על פנחס בורשטיין 'שמי הוא מריאן' במוזיאון תל אביב לאמנות היא מחווה ראויה לאמן יהודי חשוב שלא זכה בימי חייו להכרה מספקת בישראל. התערוכה המשמעותית האחרונה שנערכה בארץ על עבודותיו הייתה ב-1979 בגלריית האמנות של אוניברסיטת חיפה, שם הוצגו מאה עבודות שמן ורישומים שלו. התערוכה הנוכחית במוזיאון תל אביב מקיפה מאוד והיא חושפת צדדים ביוגרפיים שלו שמסייעים להבנת עבודותיו ותהליך יצירתן ובתוכו הייסורים שלא נתנו לו מנוח מאז השואה."
