הרכב שופטים מיוחד קבע כי החוק האירופי אליו בריטניה עדיין כפופה, בסוג של מילכוד 22 קלאסי, אומר שהפעלת סעיף 50- הבקשה לפרישה מהאיחוד והתרת ההסכמים, צריכה לעבור בבית הנבחרים. במקרה זה – הפרלמנט הבריטי. כתוצאה מכך הליש"ט כמובן התחזק בכאחוז עד לרמות של כמעט 1.25 לדולר. אבל כמובן שההחלטה עתה דורשת את אישורו של בית המשפט העליון.
ההחלטה מוסיפה מימד של אי וודאות לתהליך, וחשוב לזכור שצניחת הליש"ט הייתה יכולה להיות ברכה לכלכלה הבריטית, אבל למעשה היא מייצרת כאב ראש לבנק המרכזי הבריטי משתי סיבות: ראשית, ירידת הליש"ט לא באמת מביאה השקעות זרות, כי מי יפתח מפעל בבריטניה כעת כשהסכמי הסחר לא ברורים, ומי יקנה דירה להשקעה כשלא ברור עם העובד הצרפתי ששוכר אותה יוכל להמשיך לעבוד בלונדון גם ב 2019. שנית, הירידה בליש"ט הייתה כה חדה שהיא מייצרת אינפלציה, והיצואנים לבריטניה מעלים מחירים כיוון שהתקבולים בפאונדים ירדו בעשרות אחוזים.
האינפלציה לא מאפשרת חופש פעולה לבנק המרכזי, שהיה רוצה להמריץ את הכלכלה בשלב הקריטי הזה וליצור תוכנית מרחיבה. במצב כזה, הסיכון הוא שהכלכלה הבריטית עלולה להיגרר לסטגפלציה – אינפלציה ומיתון גם יחד. כל אלו, יחד עם האי וודאות של התהליך הפוליטי מסבכים עוד יותר את התמונה ועלולים להרחיק משקיעים ולגרום לגרום לשיתוק במוקדי החלטה רבים לרבות הבנק המרכזי.
הלקח לכולנו – ובייחוד לחובבי משאלי העם הוא, שמשאל עם על פי רוב אינו חוקתי (למעט בארה"ב במקרים מאוד ספציפיים). מדובר באלתור שהחוק אינו מכיר בו פורמלית ולכן הפרלמנט יכול תמיד למצוא דרך להתעלם מרצון העם.
